סיפורה של הילדה שחר גרינשפן נגע ללב כולנו והכעיס לא מעט אנשים במדינה. בשבת ה-28.11.2009 השתנו חייה של שחר ומשפחתה לבלתי הכר. שבוע לפני חגיגת הבת-מצווה שלה, כשטיילה עם חברתה יובל וייס בנתניה, עלה מרק פטריק (57) על אי-תנועה עליו עמדו הילדות, עם האוטובוס הזעיר בו הוא עבד כנהג להסעת ילדים. יובל נפצעה באורח קל. שחר נפצעה באורח קשה מאוד ונותרה משותקת לגמרי - כנראה באופן בלתי הפיך. התברר שפטריק נהג בגילופין. בדמו נמצאה כמות של אלכוהול פי 4 מהמותר. ב-6.3.2011, הסתיים משפטו בבית המשפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה. התביעה הגיעה איתו להסדר. הוא הודה באשמה והשופטת טל אוסטפלד נאוי (בתיק ת"ד 5247-02-10 מדינת ישראל נ' מרק פטריק) דנה את מרק פטריק לעונשים הבאים:
קנס בסך 1,000 שקל אשר ישולם ב-4 תשלומים. פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שש שנים, החל ביום 5.9.10. פסילה על-תנאי למשך שלוש שנים מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 חודשים. מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים לתקופה של שישה חודשים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות, תחת השפעת משקאות משכרים, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל 6 חודשים ונהיגה בפסילה. ולבסוף,
עבודות שירות לציבור בהיקף של 600 שעות במסגרת "בית לוינשטיין".
שחר ומשפחתה לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני האירוע הנורא. מרק פטריק יוכל לחזור להגה כאילו מאומה לא קרה. למרבה המזל, זכה הסיפור לפרסום בתקשורת. בעקבות כך החליט פרקליט המדינה לבדוק את התנהלות התביעה במקרה זה.
אין פסול בקיום הסדרי טיעון, במרבית המקרים הם רצויים ומבורכים
אינני מתנגד להסדרי טיעון, נהפוך הוא. מעבר ליתרונות הפרקטיים שיש בהם - ובעיקרם חיסכון במשאבי התביעה ובתי המשפט - יש להם גם תועלות ערכיות חשובות. הודאת הנאשם חשובה לנפגע העבירה לא פחות מהעונש שיוטל עליו, ואם חרטה בצידה - הרי יכולה זו לסייע בהחזרת העבריין למוטב. לכן, אינני שותף לביקורת המוטחת חדשים לבקרים על הסדרי הטיעון. אין צורך לומר כי כל מעשה שלטוני, ובכלל זה החלטה על הסדר טיעון, חייבת להיעשות במחשבה תחילה ובשיקול דעת. החלטת תובע על הסדר טיעון המנוגדת להיגיון משפטי וציבורי היא טעות בשיקול דעת וראויה לגינוי.
לטעמי, העניין המהותי במקרה זה אינו מנגנון הסדרי הטיעון, אלא הוא מבנה וארגון התביעה הכללית. במדינת ישראל קיימת אנומליה מטרידה במבנה וארגון התביעה. מרבית כתבי האישום בישראל, וליתר דיוק למעלה מ-80% מהם, מנוהלים על-ידי התביעה המשטרתית ולא על-ידי התביעה הכללית, קרי הפרקליטות. נכון הוא שהרושם הקיים בציבור הוא כי מרבית כתבי האישום מנוהלים על-ידי הפרקליטות, וזאת בשל החשיפה התקשורתית הרבה של משפטים פליליים בפשעים חמורים - שאכן הפרקליטות היא זו המנהלת בהם את התביעה. אבל כאמור המציאות רחוקה מהרושם המוטעה. הרוב המכריע של כתבי אישום בישראל מוגש על-ידי התביעה משטרתית, שהיא גוף אינטגרלי בתוך משטרת-ישראל.
מציאות בה סוכנות לאכיפת חוק היא גם החוקרת וגם התובעת, היא בלתי נסבלת. דומני כי אין מדינות דמוקרטיות אחרות בהן נוהגת שיטה כזו. התביעה אמורה להתנהל באופן עצמאי ובלתי תלוי. אחד מתפקידיה הוא גם לשמש כגורם מבקר על החקירה המשטרתית, ולא פעם היא יכולה להימצא במצב של
ניגוד עניינים עם גורמי החקירה. על-מנת להבטיח את מעמדה הייחודי ולמנוע תלות אפילו למראית עין, חייבת התביעה המשטרתית לעבור לפרקליטות.
במסגרת האנומליה הזו, של תביעה הפועלת במסגרת משטרה, מתקיימת אנומליה נוספת. התביעה המשטרתית אינה גוף מונוליתי. למעשה, היא מורכבת משני גופים שונים ונפרדים. האחד, והגדול יותר, הוא התביעה המשטרתית הפלילית, הפועלת במסגרת האגף לחקירות ולמודיעין, ומגישה כתבי אישום במרבית העבירות מסוג עוון, ובחלק מהעבירות המוגדרות כפשע. הגוף השני הקיים במשטרה הוא מערך תביעות התעבורה, הפועל במסגרת אגף התנועה, והוא המטפל בכתבי האישום על מרבית עבירות התעבורה (למעט הקטלניות). בעבר הרחוק, עד להקמת אגף התנועה בראשותו של
יעקב גנות בשנת 1997, היו תובעי התעבורה חלק מהתביעה המשטרתית הפלילית. גנות, בלהט האופייני לו, הביא להקמת מערך תביעות התעבורה בנפרד מהתביעות הפליליות. כך התפצלו גורמי התביעה במדינה לפיצול נוסף: פרקליטות, התביעה הפלילית ומערך תביעות התעבורה, פיצול אשר אינו תורם לקיום מדיניות תביעה אחודה ואחידה בישראל ובכלל זה קיום הסדרי טיעון נורמטיביים.
רפורמה במבנה הארגוני של התביעה הכללית היא מחויבת המציאות
המבנה האנומאלי של התביעה מוכר היטב למפכ"ל הבא
יוחנן דנינו. הוא היה בעצמו תובע משטרתי בתחילת דרכו במשטרה ואחר-כך היה ממונה על יחידת תביעה גדולה. מאוחר יותר, כראש האגף לחקירות ולמודיעין, היה ממונה על מחלקת התביעות של משטרת-ישראל. הוא גם מכיר היטב את הפרקליטות ואת הוויכוח שבין הפרקליטות ובין המשטרה על העברת התביעה המשטרתית לפרקליטות. דומה כי איש אינו חולק על אי-ההיגיון במצב הקיים. אלא שככל הנראה הוויכוח הוא על המשאבים שיש להעביר לפרקליטות מהמשטרה יחד עם העברת התביעה. המשטרה, קרוב לוודאי, מוכנה להעביר אך את התקנים הישירים של מערך התביעה. הפרקליטות מבקשת לקבל גם את התקציב המוקצה להפעלת המערך התומך בתביעה המשטרתית. זהו מערך לוגיסטי, ובכלל זה מערכות המידע, שאינו תומך רק בתביעה המשטרתית אלא גם במערכים אחרים של המשטרה. הפרקליטות לא כל-כך שמחה לקבל את "כאב הראש" של עיסוק
בעשרות אלפי תיקים נוספים מדי שנה, חלקם "קטנים" - אך "נפיצים" - כמו תיקי אלימות בין בני זוג, אשר יתווספו לרבבות התיקים הנמצאים גם כך בידי הפרקליטות, ומטופלים בקצב שאינו משביע רצון. התובעים המשטרתיים אינם ששים לעבור לפרקליטות ולהתאזרח. במידה רבה הם עלולים להיפגע בתנאי עבודתם ובשכרם.
במצב דברים שכזה נדרשת רפורמה שיכולה לצאת אל הפועל רק מתוך מנהיגות מרחיקת ראות. רפורמה דומה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, נעשתה בשנת 1992, כאשר
יעקב טרנר היה מפכ"ל המשטרה והוא הוביל את העברת חקירות השוטרים למשרד המשפטים. עד להחלטה זו השוטרים נחקרו במסגרת שנקראה מפלג לחקירות פנים (מח"פ), ובמקרים הנוגעים לשימוש בכוח הם נחקרו במסגרת היחידה לתלונות הציבור (ית"צ). טרנר, שקץ בטענות על כי "המשטרה חוקרת את עצמה", ובגילוי מנהיגות שנדרשה כדי להתגבר על התנגדויות בתוך המשטרה, תמך במהלך ומח"ש הוקמה.
הנכות של שחר, ובמידה רבה גם של משפחתה, לא יירפאו מהעונש שיוטל על מרק פטריק, או מהמסקנות שיופקו מהתנהלות התביעה המשטרתית. נחמה פורתא לטרגדיה הנוראה שנחתה על משפחת גרינשפן יכולה לבוא על-ידי תיקון כמה עניינים במדינה, ובכלל זה ארגון מחדש של התביעה תחת קורת גג אחת.
