מדי פעם אנחנו עדים להפיכתם של אלמנטים טכנולוגיים ותקשורתיים לסיבה (ותוצאה) של התרחשויות בעולם. פעם הייתה זו הטלוויזיה, אחר-כך האינטרנט, הטוקבקים והיום זו רשת פייסבוק. המהומות בעולם הערבי? מהפכת הפייסבוק. בגידות בתוך המשפחה? זה ברור, פייסבוק אשמה בכך. שקיפות פוליטית? רק באמצעות פייסבוק. קשר ישיר עם בעלי שררה? זה קל, פייסבוק.
אך יותר מהעובדה שהקשר בין פייסבוק לשאר הדברים הללו הוא ברוב המקרים, מקרי בהחלט, הטלת האשם או מציאת הסיבה בפייסבוק מעידות יותר מכל על מי שמצביע על הקשר בין פייסבוק לכל השאר. לפרשני העולם הערבי שלא חזו את סערת המהפכה קל יותר לעסוק ברשתות החברתיות (אגב, פייסבוק אוצר בתוכו כמושג את טוויטר ולעתים גם את גוגל לדידם של אותם פרשנים, בין אם מבורות ובין אם מעצלות מחשבתית) מאשר בתופעות חברתיות, כלכליות וגיאופוליטיות בעולם הערבי. זה קל, שטחי וסקסי יותר. העובדה שפייסבוק לא הצליחה לעורר קול מחאה בעולם המערבי בו הפופולריות שלו רבה יותר, לא מטרידה את אותם מהללי ה'לייק'. ההתעלמות המוחלטת שלהם מחטיבות יחסי הציבור של פייסבוק, טוויטר וכמובן גוגל, היא בעייתית במקרה הטוב ורשלנית במקרה הרע. מיסגורן של הרשתות החברתיות כ'אבירי המהפכה' אינו עניין של מה בכך, יש יד מכוונת ששמחה מאוד לראות את פייסבוק בראש כותרות המהפכה. נראה כי למנהלי מערכת היח"צ של פייסבוק/טוויטר/גוגל ברור כי כל פרסום הוא פרסום טוב, גם אם מדובר בניצול ציני של מהפכות לחם וחופש בעולם השלישי. בוודאי 'לייק' משמעותי עבורם.
לתלות את הפלת השלטון במצרים ובתוניס בכוחה של הרשת החברתית הפופולרית הוא בבחינת עוול טכנולוגי ותרבותי. פייסבוק משמשת תירוץ ועלה תאנה למי שאינם מעוניינים לגעת בתופעות עומק בעולם הערבי בפרט ובעולם בכלל. מי שאין לו מזון ויצליח לעורר את חבריו לצרה ייצא להפגנות עם פייסבוק או בלעדיה. פייסבוק, חשוב לציין, לא הצליחה למנוע את הטבח בלוב ושלל עוולות בכל העולם. כמות ה'לייקים' לא עצרה אף אקדח, רובה או סכין. ולא, גם אם תגייסו מיליון 'לייקים' כנראה שזה לא מה שיחזיר את החייל גלעד שליט הביתה. לפייסבוק יש משמעות ומשקל, אך הרשת הרבה יותר קטנה מהכוח והמשמעות שמייחסים לה. הרשת היא רשת והגולשים הם גולשים. מדי פעם אני חש צורך להזכיר שוב ושוב שהאינטרנט הוא בסך-הכל כלי, לא כוח שלטוני רב-עוצמה שעשוי להפיל שלטונות. יתרה מכך, לפייסבוק, בדומה לרשת, אין מנהיג או שליט. היא בבחינת זירת שיח. כפי שלא ניתן לייחס את המהפכה הצרפתית לכרכרות ולסוסים שסייעו להניע את המפגינים מנקודה לנקודה, כך קשה לראות בפייסבוק כלי מכונן במהפכות המתרגשות על העולם הערבי.
גם אם מארק צוקרברג בכבודו ובעצמו יגייס את כל גולשיו, הוא לא יצליח להפיל את השלטון או להפסיק את הרעב. הוא יכול לנסות, אך הניסיון שלו טוב כמו כל ניסיון של גוף תקשורת כזה או אחר לבצע שינויים שלטוניים ופוליטיים. חשוב לציין גם בהקשר זה שפייסבוק כחברה לא נקטה עמדה ברורה בקשר לשינויים פוליטיים כאלו ואחרים. היא שימשה כפלטפורמה ומנסה לצייר את עצמה כנייטרלית. יחד עם זאת, היא נייטרלית פחות בכל הנוגע לפרטיות הגולשים ולאופן בו היא מוכרת את המידע והנתונים עליהם כחלק מהמודל העסקי שלה.
לעתים נדמה שנוח מאוד לפייסבוק ולשאר חברות האינטרנט הללו לצייר עצמן כלוחמות צדק ושוויון, כאשר בפועל הן נוטלות את החירות הבסיסית של כל אחד מהגולשים שלהן: הזכות לפרטיות. ניכוס כותרות המהפכה בעולם הערבי הוא עלי תאנה שמטרתם, כך נראה, לכסות על ערוותן של החברות שהדבר האחרון שמעניין אותן הוא צדק, שוויון וחירות. תשאלו את גוגל שנכנסה ללא היסוס לאחת המדינות הדיקטטוריות בעולם, סין, ואף טרחה לצנזר את תוצאות החיפוש שם על-פי בקשת המשטר.
מצד אחד, חברות פייסבוק, טוויטר וגוגל מהוות תירוץ למי שאינם מצליחים לפרש את המציאות כמות שהיא ובוחרים בפתרון השטחי, הזמין והנוח; ומצד שני החברות הללו משתמשות במציאות על-מנת לתרץ את נחיצותן לא רק כחברות אינטרנט מצליחות אלא כמשנות תרבות וחברה. המרחק בין משאלות הלב הללו וניתוח המפה הפוליטית על-פי מפת ה'לייקים' לבין המציאות - הוא רחוק מאוד.
