בראשית שנות הששים, לאחר שחרורי מהשירות הצבאי, חזרתי לדיר הצאן, ושקעתי בעבודה התובענית עם הכבשים הסרבניות והמצחינות. לאחר חליבות הלילה המפרכות הייתי עולה אל הקומה העליונה של בית התרבות המשופץ, נכנס לאולם הקריאה הריק, מדליק את האורות, מתיישב ליד שולחן הקריאה ושוקע כולי בקריאת חוברות "קשת". כתב העת הזה לכד אותי לגמרי. משום מה חלפו עלי שנות השירות הצבאי מבלי שהתפניתי לעיין בו. לא ידעתי כלל על קיומו. ורק מששבתי למשק גיליתי אותו באולם הקריאה. הייתי משותק ממש מחמת הלם הפגישה עם הכתובים.
נערים בני גילי, אנשים צעירים שזה עתה בוודאי פשטו מדיהם, ממש כמוני, פרסמו בו שירים וסיפורי בוסר נהדרים. ישבתי מעל הדפים ודמיינתי לעצמי את הכותבים הטירונים הללו, צועדים בבטחה בשביל הכתיבה. שביל שגם אני חלמתי עליו בלילות, ובהפוגות שבין מעשי האהבה. יכולתי לראותם צועדים בבטחה בדרך הפרושה לרגליהם. יכולתי לחוש שיש מישהו הדוחף בהם בכוח אל שולחן הכתיבה. יכולתי ממש לחוש שיש מישהו שמושך בהם בחוזקה אל מעגל הפרסום והתהילה הספרותית.
אהובתי הרגישה בעצב הפוקד אותי לאחר מעשה, ובכיסופים מוזרים המכלים את רוחי. מה? מה? שאלה, מה מכרסם אותך? סיפרתי לה על הלם הפגישה עם כתב העת. על גדודי הצעירים המהלכים ומולכים בו. על כבלי השיתוק האוחזים בי לפנות בוקר באולם הקריאה, מול חוברות "קשת".
הם לא יצטרכו להמתין, כמוני, עשר שנים ויותר. הם לא חייבים כלום. לא למשק, לא לענף הצאן, לא למשפחה הצעירה שהקמתי. הם לא יצטרכו להסתתר, ולא להימלט מהקריאה הדוחקת בהם לשבת אל המחברת ולכתוב. הם סטודנטים, רווקים, חופשיים, מעופפים בין מרכזי הספרות העברית. הם לא יאכלו את בשר עצמם, עשר שנים ויותר, מפני שלא כמוני, הם לא בחרו בחירה אומללה, להתכחש לכתיבתם. הם לא יבלו חמש עשרה שנים בהתרחקות כואבת ממה שבאמת נועדו לעשות. ממה שבאמת חובתם לעשות. המחשבות עליהם ועל הכתיבה הנכספת הציקו לי לפעמים כל כך, עד שאהובתי שאלה אותי פעם, מדוע עיני דומעות?
ויום אחד לא יכולתי עוד לכלוא את הדברים בתוכי. ושכחתי את עצמי לכמה שעות טובות. רכון מעל מחברת תלמידים פשוטה, חורת בכוח בדפים בעיפרון הגס. וכבר כתבתי על כך באחד מספריי, איך בשעה נסית ויחידאית הוסר המחסום מעל-ידי הכותבת. לפחות לשעות אחדות, ולפחות לסיפור ראשון בוסרי אחד. עליתי אל אולם הקריאה, הצצתי הצצה נוספת, לשם ביטחון, בחוברת האחרונה של "קשת", ואמרתי לעצמי שסיפורי הקודח אינו נופל בכלום מאלה הנדפסים. חרף היותו חרות בכוח בנייר המחברת, וחרף היותו כתוב בעיפרון הגס. אם יש שם עורך בעל עין ובעל לב, אמרתי לעצמי, הוא לא יוכל להתעלם מהדפים המיוזעים שלי, ששפכתי בהם את דם לבי.
אינני זוכר כמה פעמים העתקתי את הסיפור. אני רק זוכר שכל ההעתקות היו באותו העיפרון הגס. התגנבתי למשרד הדואר הקטן של הקיבוץ, בשעה שהיה ריק, ובידיים רועדות הגשתי את המעטפה לפקידת הדואר. המעטפה נפתחה ומרוב התרגשותי רק פיזרתי עוד יותר את הדפים. פקידת הדואר הביטה בי, ובשתיקה סייעה לי לסדר מחדש את הדפים במעטפה. היא ראתה ללבי, אני בטוח בכך היום, אף כי לא החלפנו על כך מילה. אתה בטוח שזאת הכתובת הנכונה? שאלה אותי, אתה בטוח שיש בכלל כתובת כזו בתל אביב? ואני פרשתי משם מזיע ונבוך. כל העניין מאד הביך אותי. לפתע מצאתי עצמי באיזה עיסוק משונה, יוצא דופן בקיבוץ. חכה חכה, אמרתי לעצמי, עד שהדבר יוודע בכל הקיבוץ. מיהרתי להימלט משם, ולהשכיח את מבוכתי והתרגשותי בעבודה הקשה עם הרחלות המסריחות בדיר הצאן.
כל יום התייצבתי נפעם, בשעה שלא היה קהל, מול תאי הדואר. בכל יום פיללתי לאיזו מעטפה, איזו איגרת קטנה, איזה נייר מהמערכת, שיודיעני מה עלה בגורל הסיפור הראשון שלי. ככה חלפו להם שלושה שבועות ויותר. ויום אחד פגשה אותי פקידת הדואר בחדר האוכל הלוהט, באמצע ארוחת הצהריים, ממש בין חליבה לחליבה. הגיעה תשובה מתל אביב בשבילך, אמרה לי. וכיוון שהמעטפה גדולה הריני מוזמן למשרד הדואר, לקחת אותה בעצמי. הלכתי אחריה מלא מבוכה. מה פשר המעטפה הגדולה? והרי תשובות מגיעות מהמערכת במעטפות רגילות או קטנות? נכנסנו למשרד והיא שקלה לידי את המעטפה. וגם הוסיפה כמה דברים, שאת חלקם כבר הבאתי בסיפור הרחוק ההוא.
רצתי במורד הגבעה אל הצריפון הקטן הלוהט שלי. סגרתי היטב את הדלת מאחורי ופתחתי את המעטפה. ניירות המחברת שלי נשרו מתוכה. הכרתי מייד את כתב ידי החפוז. זיהיתי מייד את חריתות העיפרון שלי. וכשניערתי את המעטפה, נשר מתוכה גם דף מתוקתק, עם שם הרבעון "קשת" מודפס עליו, כתובת המערכת, מספר הטלפון וכל השאר. ואז תכפו עלי פעימות הלב הצעיר והרגש שלי, ואני כרעתי על הדרגש וקראתי את המכתב המצורף.
"כיוון שהעורך עסוק מאד, ואינו יכול להתפנות לקריאת כל החומר המגיע אל המערכת...", הבנתי מייד שאת המכתב לא כתב העורך, אהרון אמיר, אלא עוזרתו, הדה בושס. מזכירת המערכת או מה שלא הייתה. כאב חד פילח את לבי, כי ניחשתי כבר את ההמשך. והיא המשיכה ברהיטות, "ניכר שזה כנראה סיפורך הראשון הנשלח אלינו. יש בו הרבה מבעי נפש והיגדים חשובים ונרגשים. אבל לצערי, כל אלה אינם מעלה. יש לך מסתבר, המון מה להביע. אבל אין לך עדיין לשון פיוטית מוגדרת משלך. אין לך לשון פרטית שתהפוך את סיפורך לראוי לדפוס...". הזעתי מאד, נשימתי ממש קצרה, וכל הזמן פחדתי שמא ייכנס מישהו אל הצריפון. והדה בושס המשיכה לשפוך את דמי. "למה שלא נמתין, אנחנו במערכת, ואתה אצל שולחנך, נאמר שנה-שנתיים, עד שיעלה בידך דבר ספרות ראוי יותר? מה דעתך?...".
התיישבתי מיואש על הרצפה. אפילו הבלטות הצוננות תמיד רתחו תחתיי מעלבון. גם המכתב חרך את ידי. והדה בושס המשיכה, "ולבסוף אני רוצה להעירך, דע לך שטובה פרטית עשינו לך, העורך ואני, כשטרחנו לקרוא את כתב ידך המבולבל. ועוד בעיפרון! זהו דבר ששנים לא נראה בקריית ספר שלנו! להבא, אם תרצה שמישהו יעיין בכתב ידך, אנא, הואל בטובך ותקתק אותו במכונת כתיבה. כמו שעושים כולם! והרינו מחזירים לך את כתב היד שלך בתודה, אף על-פי שלא הקפדת לשלוח איתו גם מעטפה מבוילת כנדרש! בכבוד רב, הדה בושס, מזכירת המערכת...".
מכת מכתב הסירוב הייתה חזקה מדי בשבילי. לא עמדתי בה, ופשוט השכחתי מעצמי לכמה שנים את כתיבת הסיפורים. לא עוד, אמרתי לעצמי, לא עוד התבזות נוספת שכזו. ועוד עם נזיפה, לא בעיפרון, ולא עם מעטפה מבוילת. השלמתי בכאב ובצער עם כישלוני. לא אתן להם שם, במערכת "קשת", להשפילני ככה בשנית. אני זוכר שתקופה מסוימת אפילו החרמתי את חוברות הרבעון, ולא עליתי אל אולם הקריאה לשקוע בהן כמו שאהבתי כל כך. לשון פיוטית? מה זה בכלל? לשון פרטית משלך? האם את כל המכתב כתבה והמציאה היא עצמה, או שאהרון אמיר עמד מעל גבה והכתיב לה אותו? אתם תמתינו אצל שולחנכם במערכת, אמרתי לעצמי בנקמנות עלובה, לא שנה ולא שנתיים. אתם תמתינו לי על שולחנכם עשר שנים לפחות!
מלחמת ששת הימים פרצה בקיץ של שנת 1967. דיר הצאן שלנו הפך לרפת עגלים. הצאן נמכרו, ויצאתי לחופשי משעבוד הכבשים הכבד. הייתי שוב כמעט חופשי לנפשי. מראות המלחמה שקעו בתוכי ומששבתי הביתה ישבתי וכתבתי כמה דברים שלא יכולתי לכלוא בתוכי. אשתי השיגה לי איזו מכונת כתיבה ישנה, ואני תקתקתי את הסיפורים בלילות. מבלי לחשוב הרבה שלחתי אותם שוב לאהרון אמיר. יעשה איתם מה שיעשה, יחשוב עליהם מה שיחשוב, אני את נקמתי בהם נקמתי. המלחמה והשנים שחלפו הגיסו את לבי, וכבר לא התרגשתי משליחת הסיפורים, ולא ציפיתי בחרדת טירונים לתשובת העורך.
אבל היא הגיעה מהר. והוא ביקש עוד! ואני נפנפתי במכתבו אל מול פניה של אשתי, בגאווה של סופר מתחיל. הנה, את רואה, עשר שנים של שתיקה. אולי נמתין שנה-שנתיים, אנחנו אצל שולחן המערכת, ואתה אצל שולחנך? הוא מבקש עוד סיפורים! החוברת ההיא, של "קשת" הישנה, שבה נדפס סיפורי, הייתה בשבילי ממש חגיגה. שמרתי עליה מכל משמר שנים רבות. אבל לבסוף היא אבדה עם שאר ניירותיי.
אז מה, הדה בושס? יש לי כבר לשון פיוטית מוגדרת משלי? יש לי כבר לשון פרטית משלי, שהקוראים ירצו לקוראה? אז מה, הדה בושס, עלה בידי לכתוב דבר-ספרות ראוי יותר? ובלבי חשבתי, אני מכוון אל הדה בושס, אבל גם אל העורך שעמד מאחורי גבה בעת שכתבה את המכתב, אותו המכתב ששבר את לבי לשנים רבות כל כך.
במלחמת יום הכיפורים, עוד בעת הקרבות עצמם, ובעת הפסקת האש, שלחתי לאהרון אמיר כמה שירים מרמת הגולן ומה'מובלעת' הסורית. שירים שכינסתי בסוף שנת 1975 בספר שיריי הראשון 'חושניה, המסגד'. ידעתי שהוא קצב כבר את ימי הרבעון שלו, ואפילו הודיע ברבים על סגירתו. תשובתו הנרגשת, בכמה שורות, על נייר מכתבים צהבהב, לא תישכח ממני לעולם.
"איפה היית כל השנים?", הוא שאל, "שערי הרבעון פתוחים לרווחה לשיריך!". ואני הוספתי בחשאי, ולמה בזבזת את שנותיך על סיפורי הבוסר שלך? ולמה שלחת סיפור ראשוני כזה, בוסרי כזה, חרות בעיפרון? הדה בושס נטשה כבר מזמן את משרת עוזרת העורך שלה, ותשובתה הממאירה צריכה סוף כל סוף להישכח. "שיריך היוצאים מהלב ועולים מהבזלת השרופה", כתב לי, "יעמדו עוד זמן רב לאחר שהרבעון ייסגר". האם לאחר כל אלה אני חייב לציין ברור יותר, מפורש יותר, עד כמה אני חב לו על כתיבתי? בין אם באמת גחן מעל מכתבתה של מזכירתו, ובין אם קרא אלי בכתב ידו, "היכן הסתתרת כל השנים? איפה היית כל השנים?".
לימים נקשרו בינינו קשרים טובים. הוא הזמין אותי להשתתף בחוברת היובל של "קשת", שיצאה במלאת ארבעים שנה לרבעון, בשנת 1998. וכשהחליט לחדש את "קשת החדשה" ראה בי משתתף מובן מאליו. אני לא שכחתי לו את מכתב הסירוב, אך גם לא שכחתי לו את מכתב הקבלה הנרגש. ניסיתי אפילו, פעם או פעמיים, בשיחה טלפונית לבבית, להזכירו את הימים הרחוקים ההם, אך הוא לא נענה. "מה שאתה זוכר, אתה זוכר", אמר לי בדרך הדיבור המקצר שלו, "אני לא מביט אחורנית".
הקדשתי לו אחד משיריי המאוחרים, שנדפס בספר שיריי "הדינוזאורים של הלשון". ובראשית החורף האחרון, בפסטיבל המשוררים בשדה בוקר, ראיתיו לאחרונה. המחלה שינתה אותו מאד. החלפנו כמה מלים, ואני החלטתי בהארה של רגע, להקדיש לכבודו שיר, בקריאתי על הבמה. התרגשתי בקריאה, נצרדתי מעט ובלבלתי בין המלים. הוא ישב ממש לפני, בשורה הראשונה. אינני יודע מה הוא הרגיש עם קריאת השיר, אבל אני יודע היטב מה אני הרגשתי. זכיתי לפרוע לו את חובי.
