פרשת קם היא תזכורת למי בממשל ובציבור שנוטה להפריז בכוחה של התקשורת. תקשורתית, הפרשה איחדה סביבה את מרבית העיתונאים, המכירים בכך שההדלפה היא נדבך אינטגרלי בעבודתם. העיתונות ניסתה להנמיך את הלהבות, ולהזכיר (בצדק) שלא מדובר במרגלת ובבוגדת שהעבירה סודות לאויב, אלא בצעירה שהעבירה חומר מסווג לעיתונאי ישראלי הכפוף לצנזורה. אולם הציבור, כך נדמה, סירב לשמוע, וקם עשתה את דרכה המהירה אל עמוד הקלון בכיכר העיר.
התגובה הציבורית לפרשת קם היא גם סימפטום לדיון הלא ענייני שמשתלט על השיח הציבורי. בשולי פרשת ההדלפה, ניצבים התחקירים שפרסם
אורי בלאו, שהם-הם העניין החמור באמת בפרשת קם, וכן מחדל אבטחת המידע בלשכת אלוף פיקוד הדרום דאז, סגן הרמטכ"ל
יאיר נווה. אבל אצלנו, מה שנותן את הטון הוא הסנסציוני.
יומן הוידאו, אף שעורר באופן טבעי אהדה רגשית, לא הקל על פענוח דמותה של קם. אם יש משהו שברור מהתיעוד, הרי הוא שמדובר בבחורה אינטליגנטית וחריפת מחשבה. דווקא משום כך, קשה לחדור את הפסאדה קרת הרוח, ולהבין מי הנאשמת: שמאלנית פציפיסטית שאספה חומרים לצרכים אידיאולוגיים? חיילת שנעלבה ממפקדיה והחליטה לגלות להם את ערכה האמיתי? ואולי סתם צעירה שרצתה להרגיש, מאחורי הקלעים, את הכוח? כשמדובר בבחורה נבונה כקם, קשה לדעת אם דחייה מאוחרת של האפשרות לפעולה אידיאולוגית היא אמירת אמת, או רק מהלך משפטי מושכל בעצת פרקליטים, שווה ערך לצעד החלפת המשקפיים כדי לא להידמות לטלי פחימה?
דרוקר צייר את מניעיה האפשריים של קם, כשהוא הולך, אולי מבלי משים, בעקבות אמה של קם, שמנסה לדחות את הרעיון שבתה היא אידיאליסטית של השמאל ולהסביר הכל כפעולה קלת דעת של צעירה. החיבוק מסיר האחריות של ההורה מקבל משנה תוקף כשהוא בא מעיתונאי נטול אינטרסים (אם כי, בפרספקטיבה רחבה של מקצוע העיתונות, גם לדרוקר ולכל עיתונאי אחר יש כאן אינטרס).
דיבורים על משפט ההיסטוריה ובית הדין בהאג, שהסבו נזק ראשוני לקם, נדחים הן על-ידי האם והן על-ידי דרוקר כדיבורים בעלמא, שמסתירים גורמים פסיכולוגיים פשוטים הרבה יותר, יצרים כמו נקמנות או תאוות כוח ושליטה. איפה האמת? לקם הפתרונים, אבל עדיין מוקדם לתת אותם. גם היא נגועה באינטרסים - עליה לשקול את דבריה בקפידה, לפני שיגזר עונשה. נראה שכדי לגלות מי היא
ענת קם, ומה גרם לה לעשות את שעשתה, נצטרך לחכות לביוגרפיה.
