אני לא מחבב במיוחד את פינת "ארבע דקות" של עובדה. זה פורמט שעומד בניגוד מוחלט לכל הקונספט של תוכנית תחקירים. במקום רוחב יריעה, עומק וירידה לפרטים - ארבע דקות מרוכזות, מתומצתות ואם להודות על האמת, שטחיות. בכל זאת, כמה מעמיק אפשר להיות בארבע דקות? אז מה, בעצם, פינה כמו "ארבע דקות" עושה ב"עובדה"? היא פינה מעניינת, ראויה ומעוצבת, רק שמקומה לא יכירנה בתוכנית תחקירים. היא הייתה משתלבת היטב במחצית השניה של מהדורת החדשות, ב"אולפן שישי" או בתוכניות שמתחפשות לתוכניות תחקירים. אבל "עובדה", עם האספירציות העיתונאיות הגבוהות שלה, לא יכולה למצוא מקום אפילו לארבע דקות של "ארבע דקות". בעצם - למה לא? אם יש בה מקום לכתבה של רוני קובן על משפחתו של עמוס לביא, כמה דקות לפני "ארבע דקות", אז למה שלא יהיה מקום ל"ארבע דקות"?
את היופי אנחנו מכירים, מה עם האופי?
את פינתו הפעם הקדיש בן שני ל
בר רפאלי. במדינת ישראל, בר רפאלי היא אייטם ראוי בכל תוכנית. מעמדה הציבורי חורג בהרבה מעיסוקה כדוגמנית, ולפיכך השפעתה גדולה בהרבה מהשפעתה של אסתי גינזבורג, למשל. היא אייקון ישראלי ברמה בינלאומית, שמשרד התיירות מתהדר בה כמו היה מדובר במשאב לאומי; היא חברה של סופרסטאר הוליוודי; היא מנהלת יחסי אהבה שנאה עם התקשורת המקומית; השתמטותה משירות צבאי עוררה סערה ציבורית. יש מספיק ממנה לכל חלק בתקשורת הישראלית. ואם היינו זקוקים לחותם רשמי על היקף השפעתה, הגיע בשנה שעברה המגזין Elle והכניס אותה לרשימת 25 הנשים הצעירות המשפיעות בעולם.
לפיכך, הופך ההישג של שני לדל במיוחד. בארבע דקות עם בר רפאלי הוא לא הצליח לגלות כמעט דבר. מה קיבלנו? כמה פריימים יפים? נו, בר רפאלי מצטלמת נהדר, וגם קו המלונות של תל אביב. לא משהו שלא ידענו קודם לכן.
המעט שאפשר היה לדלות מתוך ארבע הדקות עם בר רפאלי, הוא שמדובר בבחורה (יפהפיה ומקסימה) עם מודעות גבוהה למצלמה. זו הייתה התמה של שני: בחורה שמודעת כל הזמן לעובדה שמסתכלים עליה. הוא העביר אותה היטב: ברגע בו רפאלי מבקשת לרדת מדרגה ובודקת אם הפריים עדיין בסדר (שם גם שני שואל את בר במפורש על המודעות הזו, וזוכה בצחוק גדול); כשהיא מספרת על חוויה שעברה בבית ידיד בתל אביב, כשנערים הציקו לה באינטרקום לאחר שראו אותה עולה לביתו; ובמיוחד ברגע בו רפאלי קוטעת מונולוג כן כשהיא מבחינה שמישהו מסתיר חלק מעדשת המצלמה. שני וצוותו, כאמור, ערכו זאת היטב. אך שוב נשאלת השאלה - מה למדנו כאן שלא ידענו קודם לכן? האם לא כל הבחורות היפות הן כאלו? לא כל שכן הדוגמניות שבהן? לא כל שכן נסיכות כמו בר רפאלי?
ארבע דקות של יופי בלי אופי. בר רפאלי ב"עובדה":
כל הזמן לפרגן, לפרגן
בתרבות הישראלית, בר רפאלי היא שם נרדף לסיפור הצלחה. לא של סינדרלה מהאשפתות, אלא של נסיכה מבטן ומלידה, שהגשימה בדיוק את הציפיות שתלתה בה אמה משחר ילדותה. ילדה יפהפיה שכובשת את העולם צעד אחרי צעד: תופסת את אחד מבכירי רשימות הגברים הנחשקים, נכנסת לקטלוג של "ויקטוריה'ס סיקרט", עולה על השער של גיליון בגדי הים של "ספורט'ס אילוסטרייטד" - ובמקביל, שומרת על צלם הישראליות הפשוט שלה, זה שמאפשר לה להצטלם בטריינינג פה ושם (כמו ב"ארבע דקות"), או להיכנס כמות שהיא - בלי איפור, בלי עריכה, בלי ציפי לוין - לבית "
האח הגדול".
האח הגדול: כשבר רפאלי מתפשטת בשבילך, סימן שהצלחת
בהתאם לכך מתנהל הסיקור התקשורתי שמלווה את בר: אייטמים מפרגנים על קמפיינים והופעות בפרמיירות נוצצות ובתוכניות אירוח אמריקניות - שמבססים את מוטיב "סיפור ההצלחה" - לצד תסיסה כאשר בר ומשפחתה לא משתפים פעולה עם התקשורת. "בר רפאלי" הוא מותג ישראלי שחורג מממדי בר רפאלי האדם. ההתייחסות אליה לא שונה מההתייחסות אל נבחרת ישראל בכדורגל; זו מייצגת אותנו ביוון ובגאורגיה, וזו במילאנו ובהוליווד.
באנלוגיה הזו חסרים העיתונאים והפרשנים שמבקשים להעמיק חקר, לחדור את החיוך המקסים, את החיבוקים המגוננים ואת מעטפת היח"צ. חיים אתגר עשה סרט על רפאלי, אך שידורו מעוכב לעת עתה, בשל איומים בתביעות נגד אתגר. יתכן שאתגר הוא לרפאלי מה שהיה
אבי רצון ל
שלמה שרף. יתכן שסרטו הוא מה שחסר בדיון התקשורתי ברפאלי - ניסיון מעמיק לניתוח התופעה. קצת יותר מתמונות פפראצי ב"פנאי פלוס", קצת יותר מכתבה מאחורי הקלעים של קמפיין ל"
פוקס", קצת יותר מהופעת אורח ב"אולפן לילה". בעוד שממדי הסיקור של רפאלי הולמים את מעמדה כנכס לאומי, הרי שעומק הסיקור הולם את עיסוקה כדוגמנית. סיקורה (השלילי בעיקר) של פרשת שחרורה מצה"ל - פרשה שערורייתית על-רקע היותה סמל לאומי - הייתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שהבהיר את מעמדה של רפאלי בשיח הציבורי, והבליט את היעדרותה הכמעט מוחלטת ממנו בנושאים שאינם בידוריים או רכילותיים.
האם ההיעדרות הזו מוצדקת? האם יש בבר יותר מזה? ביחסים בינה לבין אמה, בבניית הקריירה שלה מגיל צעיר, באופן שבו היא נתפסת בעולם (ולא דרך עינינו הפרובינציאליות), בשאיפות שלה להפוך לשחקנית? אני לא יודע. ייתכן שמדובר באישיות מורכבת ומרתקת, ויתכן ומדובר בדוגמנית ותו לא, רק פנים יפות. הדוגמנות היא מקצוע שבו אין חשיבות לתוכן; יש רק חזות. יש קנקן, אין את מה שיש בו. האם מישהו תהה פעם באמת על קנקנה של בר? על-אף ניסיונות אחדים, נדמה שזו כפפת משי שעדיין מחכה לעיתונאי שיבוא וירים אותה. עד אז לא נתלונן על כך שלא שמענו את הסיפור האמיתי על בר רפאלי; נתלונן על כך שלא קיבלנו אותה בביקיני בג'קוזי של בית "האח הגדול".
