כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, אתה אמור לפקוד מחר, כפי שמתפרסם היום (א', 17.4.11), שעות אחדות לפני ליל הסדר, את האוהל שבו שוהה משפחת שליט, בהמתנת-הסרק העקרה שלה לשחרורו של בנה יקירה, "הילד של כולנו" גלעד שליט. זו מחווה יפה, אבל כבר לא מרגשת. זה ביקור רגיל, לא חשוב במיוחד אף שאתה איש מן המעלה הראשונה, האזרח מספר אחת. אם אין בפיך בשורת שחרור – אין כל טעם לביקורך. מה תגיד להם? במה תחזק אותם? מה תוכל להגיד להם שישמח אותם, שירים אותה מעט מתהומות ייאושם? כיצד תמתיק את גלולת ההפקרה המרה של בנם בשבי אויב, כאשר אתה יודע טוב מאחרים שיש אפשרות לשחררו עוד בטרם תבקר אותם באוהל הכאב שלהם? גם אם וכאשר תגיד להם, כמשוער, כי מדינת ישראל עושה הכל, לילות כימים, למען שחרור בנם; גם אם תגיד להם שישראל משקיעה מאמצים רבים, גלויים וסמויים, כדי לקדם את הסיכוי לשחרורו, לא יהיה באלה אף לא שמץ נחמה. לא יהיה בדברים אלה משום תקווה. הם שמעו ושבעו דיבורים, כאלה ואחרים, עד זרא. עד בחילה. "מילים לא אומרות מאום" כמאמר השיר.

מכובדי, אזלת היד המשוועת, הבלתי נסלחת, של מדינת ישראל בכל הקשור לגלעד שליט, זועקת, בשתיקתה, לשמיים. ואין שומע במרומים. גלעד היה צריך להיות לפני שנים בבית, אסיר משוחרר. הוא יכול להיות בבית. הוא חייב להיות בבית. אבל הוא אינו בבית. אם יש משמעות לביקורך ואם עשויות לצמוח ממנו תועלת ותקווה הן גלומות רק בקריאה מפורשת שלך, אמיצה ונוקבת, מנהיגותית (ואתה ודאי מתיימר להיות גם בתפקיד שהוא, במהותו, ייצוגי – מנהיג, כפי שאתה מטבעך) לראש הממשלה להסכים לשחרר את שליט במחיר הידוע. כל דרכי המשא-ומתן נוסו ומוצו. התפטרותו, לפני ימים אחדים, של חגי הדס, שהיה אחראי מטעמו של ראש הממשלה על מאמצי התיווך, לא מבשרת על שום אות בשורה. אתה יודע שאין עוד טעם ותועלת וספק אם יש סיכוי לקדם את שחרורו של שליט במתכונת הנוכחית, שאינה אלא ישיבה באפס מעשה. דומה כי אתה האדם היחיד, האחרון במקומותינו, שעשוי, אולי, להשפיע על ראש הממשלה ולהניע אותו למעשה. ערב חג הפסח תשע"א, הביקור הצפוי שלך עשוי להירשם – לו יהי, אנא - כ"ראשית זמן גאולתנו", כפתח אמיתי לתקווה כי את ליל הסדר הבא יחגוג גלעד שליט בחיק משפחתו במצפה הילה.