פסטיבל ג'וליאנו מר

קיבלתי דוא"ל, שהתגלגל בהרבה מקומות עד שנחת במחשבי, והוא ראוי לאזכור: כל אחד מימי ה"שבעה" נכנס רמי לוי, בעל הרשת המפורסמת של מרכולים, לבית משפחת פוגל באיתמר, ומילא את הארון ואת המקרר במצרכים ובאוכל – למשפחה ולחבריה. כשאחד מקרובי המשפחה הביע את הערכתו למעשיו, ענה לו רמי לוי, שכדאי שיתרגל לפרצופו, כיוון שהוא מתכוון להיות בסביבה – משום שהתחייב למלא את הבית הזה באוכל – עד שקטן היתומים יהיה בן שמונה-עשרה.

אני מתגעגע לרגל קרושה, שאבי המנוח היה מכין. לפני הרבה שנים אסרו עליי רופאיי לגעת במאכל בשל מחלותיי ובשל עודף שומניי, והוא נותר כזיכרון חמצמץ מילדותי. לכן, נהניתי מאוד לשמוע את הרצאתו של ד"ר יחיל צבן מאוניברסיטת תל אביב, שדיבר על מזון וגלות בספרות העברית, בסמינר של עמותת אבות ומייסדים, שכבר סיפרתי עליו (הגיגים ט"ו). לדברי ד"ר צבן, כבר ביציאת מצרים מתגעגע עמנו למאכלי הגולה. "בשבתנו על סיר הבשר", הם קיטרו, שבענו מכל טוב – בצלים, קישואים, שומים, אבטיחים ועוד מעדנים. ובעצם, כל אימת שאבותינו קיטרו, הם העלו זיכרונות, או טענות, לגבי מזונותיהם. ומה סימן את המסע המפרך במדבר? מזון ומשקה – שליו, מן ואפילו מים. ד"ר צבן ניתח בפרוטרוט שני סיפורים – כף רגל עגל ליהודה ליב גורדון ושור אבוס וארוחת ירק לחיים נחמן ביאליק – והצטערתי, שלא הגיע לאנשי שקלוב לזלמן שניאור, שתיאורי האוכל בה מרהיבים. יל"ג וביאליק מבקרים את הגולה גם על מאכליה ועל בולמוס האכילה והסביאה בה, שיוריד את היהודים שאולה, ובינתיים מנוון אותם. לעומת זאת, מעלה ביאליק על נס את הארוחה הפשוטה – ארוחת ירק – שאינה מנוולת את אוכליה. בעצם, הוא ממשיך בקו של יל"ג, ומציע את הסלט הארץ-ישראלי כתחליף לאוכל הגלותי. עד ששמעתי את הרצאתו הנלהבת של ד"ר צבן לא חשבתי, שיש בסלט משהו אידיאולוגי, ציוני, אלא רק ירקות טעימים, שאני אוהב לחותכם במרץ ובהתמדה, ולהזליף עליהם קצת שמן זית. יל"ג וביאליק יוצאים נגד האוכל הגלותי, שמנוון, לדעתם, את אוכליו. מי שאוכל מעיים ממולאים הופך בסופו של דבר למעיים ממולאים ממולאים במעיים ממולאים. ועד מהרה מתרשמים, ששני הסופרים משיקים תאוות בשר לתאוות-בשרים. כלומר, סביאה מביאה לחטאים חמורים. לפי יל"ג, אהבת-יתר לרגל קרושה מוליכה במהירות לסגידה למאכל, שהפך ל"עגל הזהב" של העיירה דריבישוֹק, שהוא בודה בסיפורו, עד שנחרבה בריב על (כף) רגל עגל (כלומר, תבשיל רגל קרושה), החמור בתוצאותיו מפוגרום. ואז נזכרתי בשירה הנהדר של נעמי שמר, תות: "אם את רוצה לגרום לי נחת לקנות אותי בתוך שעה תשימי לי על הצלחת את הנבחרת הבאה "קנית אותי ולא ביוקר לעולמים ולתמיד כי זוהי ארוחת הבוקר הנכונה המקומית "תות-שדה מרמת השרון חגיגה אמיתית בגרון אבולעפיה עם פיתה חמה מחיה לי את הנשמה אחר כך הגבינה הצפתית שגם היא חגיגה אמיתית ואחר כך סלט ירקות שחתוך דקיקות דקיקות "ומלח-ים ושמן זית וזנב בצל ובדל צנונית ומיץ תפוז או תפוזיים ומי צריך יותר, תגיד ... [ההדגשות שלי – אב"ץ].

את הסרט הסטירי רשת שידור (Network) ראיתי עשרות פעמים, עד שלמדתי קטעים רבים ממנו בעל-פה. כמעט כל הסטודנטים שלי נאלצו להבין מדוע אני מתמוגג בהקרנותיו, כאילו ראיתיו בראשונה. בשבוע שעבר נפטר לבית עולמו סידני לוּמֵט, אחד משלנו, שהיה בימאי מחונן של סרטי מופת, ואפילו זכה ב"אוסקר" על מפעל חייו. איני מתכוון לסכם את פועלו, אלא להביא שוב את העלילה המדהימה של סרטו, רשת שידור – עניין רלוונטי גם לנו כעת. ולפני כן אזכיר, כי בתחילת העשור הקודם, זכה הסרט למעמד של סרט מופת, הנשמר בספריית הקונגרס ובעוד מקומות. וכך, מספרים לומט ופדי צ'ייפסקי על רשת השידור (הבידיונית) UBS, שנאבקת מרה להעלות את מדרוגה. בדרכה חסרת-המעצורים לשיפור ברייטינג, היא חותמת על הסכם עם ארגון טרור, ומפיקה יחד אתו אירועי טרור, המשמשים את מחלקת החדשות שלה. לבסוף בגלל מדרוג, ראשיה משתמשים בארגון הטרור לחסל את כוכב הרשת, שרייטינגו נופל, ואינו מוכן לפרוש. כך, קובע התסריט, הפך הכוכב (שבגלגולו הקודם רצה להתאבד, כיוון שפוטר בגלל ירידת מדרוגו) לשַדר הראשון בהיסטוריה, שמת בגלל שאיבד נקודות במדרוג. התסריט הגאוני של צ'ייפסקי (שזכה ב"אוסקר"), שידעתי חלקים רבים ממנו בעל-פה מרוב צפייה בסרט, זיכה את השחקנים בשלושה פרסי "אוסקר". בשנת 1976, כשהסרט יצא לדרכו, זה נראה הזוי לחלוטין. האם כעת נאמר, שאין זה אפשרי? כארבעים שנה אחרי הפקתו כבר אין רשת שידור נראה כחיזוי מופרך, אלא כסיפורה של התקשורת, שנכנעה לשיקולי רייטינג, ומוכנה לעשות כל דבר בעבור עוד חופן דולרים. מאז 1976 חווינו הרבה תעלולי תקשורת בענייני סיקור טרור ורייטינג - גם בארצנו. בשנת 1980, התפטר פורד רואן, כתב הפנטגון של רשת הטלוויזיה NBC, כיוון שהרשת שלו נענתה לדרישות של "משמרות המהפכה" באירן להעמיד לרשותם זמן שידור – כתנאי לאפשרות לראיין בני-ערובה אמריקניים בטהרן. העיתון ניו-יורק טיימס העמיד בראש משרדו בביירות את תומאס פרידמן, כשברור לכל, שהוא יהודי. פרידמן שרד שלוש-ארבע שנות שירות בעיר במלחמת האזרחים, כיוון שדיווחיו אהדו את המחבלים, והמעיטו בנזק, שהמיטו על לבנון. רשת הטלוויזיהCNN הגיעה להסכם עם סאדם חוסין: תמורת הזכות לשדר מעירק, שידר הצוות של פיטר ארנט רק דברים אוהדים לסדאם ולמשטרו. יתר על כן, במארס 2003, התראיין ארנט לטלוויזיה העירקית, ודיבר בעד המשטר בבגדד ונגד ארצות-הברית. התברר, שזה היה חלק מהתשלום לסאדם חוסין תמורת הזכות לשדר מעירק. איך תסבירו את הכתבים הישראלים, שהתרוצצו בחוצות עזה? אלמלא שירתו את חמא"ס, כבר מזמן היו מחסלים אותם – כפי שחיסלו חבריהם את ג'וליאנו מר-חמיס בג'נין. ושועי המדינה רבים על הזכות להתראיין לאל-ג'זירה, המשמשת אליבא דכולי עלמא מסלקה לתעמולת הטרור. הלקח, שרצה סידני לומט להנחיל ברשת שידור, כנראה, לא נקלט. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

ואני איפנה לסיים את ההכנות לפסח ול"סדר" – כמסורת עמנו – בתקווה הנושנה, כי ניגאל בניסן, כאבותינו, במהרה בימינו, אמן.

כיוון שהמביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ואנחנו בחודש הגאולה – הנה קטע מקור, שאלמלא היה ידוע לכולנו, היה יכול להיות מפחיד: "'זה בלתי סביר', הסביר משרד המבקר [המדינה], 'שנדרשו למשטרה כמעט שנתיים תמימות לסיים את החקירות הפנימיות שקיימה בנושאים המדוברים [תלונות של ישראל אברבנאל וד"ר סיימון פרי, שני ניצבים-משנה בדימוס]. עקב זאת נמנע מהמבקר במשך הזמן הזה מלבדוק את הנושא ...' "'בירור התלונות מצא ליקויים מערכתיים משמעותיים בתפקודן של יחידות המשטרה, שחלקם נובע מאי-קיום נהלים. חמור מכך, חלק אחר נובע מתרבות ארגונית בלתי תקינה שקיימת למרבה הצער במשטרה ואשר מן הראוי לשרשה. "מטרידה במיוחד תופעה בולטת של חוסר אמון בין גורמי משטרה שונים, כולל בין בכירים שבהם. 'תופעה זו מעידה על הצורך הדחוף לתיקון התרבות הארגונית, החיונית כל כך לתפקודו של גוף מרכזי כמו משטרת ישראל. יש מקום גם לשיפור משמעותי בהטמעת ערכים של תרבות תחקיר והפקת לקחים", כתב המבקר. "'צוות בירור התלונות נמנע מלקבוע אחריות קונקרטית על אישים לליקויים המערכתיים שנמצאו. עם זאת הדגיש, כי האחריות הכוללת לדרך ההתנהלות רובצת ... לפתחו של הדרג הפיקודי העליון'" [ההדגשות שלי – אב"ץ] – דיווח עידן יוסף באתר מחלקה ראשונה. לעניות דעתי, אין כדוח הזה להסביר, כי מינוי דודי כהן למפכ"ל היה מופרך לחלוטין, מעשיו לא-ראויים (למשל, התעקשותו המיותרת על עיטור הקצינים, שנספו בשריפה בכרמל עוד בטרם הושלמה בדיקת האירועים), והוא מותיר ליוחנן דנינו, יורשו, ירושה מפוקפקת, הגרועה בהרבה ממה שקיבל. אך, אויה, אם איני טועה, גם ניצב דנינו מוזכר למשל ולשנינה בדוח הזה של המבקר, שבחר משום-מה להתעלם מאחריותו האישית למחדלים המפורטים. אבוי לנו, שאלה מפקדי משטרתנו.

תיתי לה לענת קם. עמלו אנשיה הרבה במסע מפרך של יחסי ציבור, עד שהפכה ללהיט בשמאל הישראלי, והנה נחמס ממנה מקומה כשמחבל שוחר-שלום ואוהב-טוב ירה בג'וליאנו מֵר-חמיס; והנה יש לשמאל הישראלי עלוב, שיוכל לקדשו – במקומה. שדרים, אמנים, שחקנים ועיתונאים התחרו ביניהם מי יקשור יותר כתרים לראשו של האומלל, שנולד ביום העצמאות הישראלי לאב ערבי ולאם יהודייה, ולא מצא את מקומו בחיים, עד שאחד מחבריו הסדיר את העניין בצרור יריות. ומה על ענת קם? אף אחד לא יראיינה עד שישכך גל האבל על מר, ואף אחד לא יישא את שמה על דל שפתיו, עד שיצוץ לשמאל עלוב אחר להעריצו. ככה עושים לנערה חמודה, ששירתה את העניין?! סתם השתמש-וזרוק כמו עוד שרלילה מ"כיכר החתולות"?! ובעצם מה ההבדל בין קם לבין מר? ראשית, שני הוריה יהודים. שנית, קם הורשעה כבר בעבירה, ואת גזר-הדין של מר ביצעו – כנהוג בין חבריו ואהוביו – בלי משפט ובלי הליכים ראויים. שלישית, יכולים לחשוב שמר היה בוגד, כיוון שחציו היהודי (לפי דת משה וישראל – כולו) תמך בחציו הערבי (לפי דת מוחמד בסיף – כולו). מר הוכיח, כי אין תוחלת לנישואי תערובת, ותוצאתם מרה. איני מבין במשחק, אך הצלחתי להבין קצת בתקשורת ובטרור. מר היה תועמלן גס – בנוסח, שכנראה, למד מאביו, הפעיל הקומוניסטי – של הטרור הערבי נגד קיום מדינה יהודית במזרח התיכון. "ג'וליאנו מר לא שאף למתוח גשר בינינו וביניהם, ולא פעל לעמעם את שנאתם אלינו ..." – כותבת לי הזמרת שולמית לבנת – "[הוא] ... אמר לפני כשלוש שנים שהוא נגד שתי מדינות לשני עמים ... [אלא] בעד מדינה אחת פלשתינית, ואם היהודים רוצים לחיות בה – תפאדל!" כלומר, המייללים עליו לא הבינו את האידיאולוגיה שלו, או סילפוה במתכוון ובזדון לצרכיהם הפוליטיים. מיעוט קטן וצרחני – אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא – השתלט על אמצעי התקשורת ועל האמנות הישראלית, ומשתמש בה כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו על חשבון הכלל. עבורו מותו של מר היה אירוע קוסמי, שהצדיק מאות מאמרים, ראיונות ושאר ירקות – כאילו אחד משבעת עמודי החכמה קרס. מהדורות חדשות נפתחו בתיאור הרצח, האיש והעניין שבשמו, כביכול, מצא את מותו. וכל זב וצרוע הזדרזו, כמו חיילי בדיל צייתניים, אל המיקרופונים ואל המצלמות להוסיף עוד אגל דמעה מוזמנת משוח באידיאולוגיה פרו-פלשתינית. אודה על האמת: הכרתי את שמו, ולא הבנתי את המהומה. האם היה שחקן כה דגול?! האם תרם משהו לחיי התרבות בארצנו?! אפילו אחרון הח"כים בשורות האחרונות בכנסת העשירית מעניין וחשוב ממנו. "תקדים ג'וּליאנו מֶר-חמיס צריך להילמֵד בכל התנועות התבוסתניות בישראל שבראשן מנקֵר איזה מין 'שלום' בלתי אפשרי שלא יתכן. זהו הסוף המחכה לכל התמימים המאמינים בהזיה שיש פתרון לאיזשהו 'דו-קיום' בין ערבים ליהודים המבוסס על פשרה, אמון הדדי או צדק ואמת" – כתב דודו אלהרר באתר מחלקה ראשונה. פחות סלחן קלמן ליבסקינד, שהתעקש לזכור גם בעיצומו של פסטיוול ג'וליאנו, כי הנרצח היה אויב מר של עמנו, למרות שצמח ממנו. ומסחורה זו יש לנו המון, עודף רב – כולל בעלי שני הורים יהודיים, ישראלים ושאינם בעלי אזרחות ישראלית – המשתפים פעולה עם האויב, ומקדמים את תעמולתו, או פועלים במישרין לסייע לו להכחיד את המדינה היהודית. "כתוב במקורותינו, 'בנפול אויבך אל תשמח'. אז אני לא שמח. אבל את סוכת האבלים שהעיתונות הקימה השבוע עם חבורה של אמנים, נראה לי שכדאי לפרק" – כתב ליבסקינד במעריב. אזכיר את מה שכל המתאבלים וזולגי דמעות התנין יודעים – וכפי שליבסקינד היטיב לתאר – אך העדיפו להתעלם בנהי שלהם על מר-חמיס: הוא תמך בכל דבר מתועב, שעשו לנו, ובין חבריו הקרובים הצדיק הידוע זכריה זביידי, מייסד אסכולת הפיצוץ ההמוני באמנות התיאטרון, ומוחמד בכרי, ממשיך אסכולת השקרים בסרטים. ואולי צודק יהודה דרורי, שכתב, כי מר "חי בין נחשים, ואחד מהם הכישו למוות", וערכו במותו גדול מאשר בחייו. "הוא הוכיח לכולנו שוב, שאין עם מי לדבר, ואין שם עם מי לפעול למען ה'שלום' (המדומה ...). וצריך להיזהר מאוד-מאוד מהם ומכל אותם יפי-הנפש, המאמינים שניתן לבנות גשר לשלום עם האספסוף הזה".