בניצוחם של אילנה שחף, הג'ינג'ית האחת והיחידה, ומירון נומיס המסייע ללא גבול, נערכו שלושה ימים מקסימים אלה, דחוסים ומתישים. חמישי ששי שבת, ה-7 8 ו-9 לחודש. היו המון הצעות מפתות, בהמון אתרים במדרשה. שלושת ה"אסים", מושכי הקהל הגדולים היו כמובן שלושת חתני פרס ישראל, גורי יהושע ועוז. אפשר היה למשש ממש את האהבה אליהם. וכשקראו מיצירתם זרמו זרמים חמים של חיבה ישר אל הבימה.
קהל רב התכנס הפעם. כל "פחדני המלחמה" מאשתקד, שביטלו בשל מבצע '
עופרת יצוקה', העזו ובאו. להערכתי היה קהל המשתתפים כפול מאשתקד. עד כדי כך צפוף היה, ששני האולמות, המונים כל אחד למעלה מ-300 מושבים, היו מלאים וגדושים ולא היו מקומות ישיבה! ויהודים קשישים כמוני, שבאו גם לקשקש עם המשוררים העורכים המול'ים, נאלצו לשבת על המדרגות! - וראיתי בני ששים שבעים רבים יושבים על המדרגות! - או להתחנן אצל מירון נומיס היקר, שיעמיד לי כסא פלסטיק רעוע. אילו הייתי יודע שתהיה צפיפות שכזו, הייתי מביא אתי את שרפרף הטיולים המתקפל...
המחוות למשוררי העבר היו מרגשות. גורי יהושע ועוז ובטין אמיר, הגישו מחוות זיכרון מופלאה לאהרון אמיר ז'ל. זוכרני לפני כשנתיים, התעקש אהרון אמיר לעלות על הבמה, לבדו, כשהוא כבר מכורסם במחלתו הקשה. אבל הוא עלה, מתנודד, בנעליים גבוהות, לקרוא את שירי הפרידה שלו מהעולם. רק בעלי לב אטום לא הזילו אז דמעה...
הערב לרחל המשוררת היה מכמיר לב וחונק גרון! משוררים הקדישו לה מאהבתם, ומיכאל וולפה המקסים ניגן ושר, וסח לקהל את אהבתו לה וללחני שיריה. וכמו תמיד, אצל קהל מוטרף אגו, לא חסרו תקריות מביכות של כבוד פגוע. אבל אני, כדרכי הרשעה, נהניתי מאד מכל תקרית. הגדילה לעשות אחת, משוררת בינונית ומטה, שערכה סצינה בלתי נשכחת על הבמה, של עלבון צורב שנשכחה מרשימת הקוראים...
אבל היעלים המקסימות לא חיכו הפעם. בשל צוק העתים הן ירדו לנחל צין, אל המעיינות. וכשיצאתי לטיול השכמה, יבש וקר עד צמרמורת, פגשתי את הרב יואל בן נון ואשתו אומרים תפילה אל מול שמש המדבר העולה. מעלינו התעופף לו הבלון הגדול, ה"צפלין" של הקריה הגרעינית, וניהלתי פולמוס זוטא עם הרב יואל, מי באמת מגונן על ישראל. ה'ישתבח שמו'? או הצפלין התלוי מעל הקמ"ג?.
