סיפור יציאת מצרים הוא תמצית ההוויה האנושית - הקרב שלעולם אינו נגמר בין רודנות לבין חופש, בין אדונים לבין עבדים, בין הרואים עצמם עליונים לבין הנדחקים להיות תחתונים. מן הסיפור המרכזי מתפצלים שני סיפורי משנה. האחד הוא המלחמה על נפש העבד, המעדיף את הביטחון שבעבדות על פני חוסר הוודאות שבחופש. והשני - המאבק על נפש הרודן המוצא את עצמו מכור לעבדות, לקיומם של העבדים.
האירוע המופלא ביותר בסיפור יציאת מצרים אינו קורה בליל היציאה, בעקבות מגיפת הבכורות שנוגעת בכל בית מצרי, מבכור פרעה ועד אחרון בני השפחה. הוא קורה כעבור שבוע, כאשר מצרים, ללא עבדים, אינה יודעת כיצד להתמודד עם המצב החדש. פתאום אין עבדים, העבודה אינה מתבצעת והכל נעצר. ואז נהפך לב העם המצרי, כולל כל אותם חרטומים שאמרו לו "הטרם תדע כי אבדה מצרים", והוא דורש להשיב את ישראל לעבוד אותם כתמיד. פתאום נשכחות המכות, נשכחים כל המתים, ופרעה שאיבד את בכורו נדרש להשיב את העבדים לעבדותם. כי יש דבר אחד שהוא גרוע יותר מאובדנם של הרכוש, האדמה, מקור המים ואפילו של הבנים: הכורח לעשות את העבודה בעצמם. כה נורא הוא כורח זה, שהמצרים מוכנים להיכנס אל הים כאשר המים קפואים משני צידיהם, רק כדי ללכוד את העבדים ולהשיבם לעבדותם. כמו המכורים להרואין המוכנים ליטול כל סיכון על-מנת להשיג את מנת הסם, כך גם המצרים מכורים לעבודתם של אחרים.
ומן הימים ההם אל הזמן הזה. השופטת
אילה פרוקצ'יה פסקה כי הוראת משרד הפנים המבטלת את אשרת העובד של עובדת זרה הנכנסת להריון, היא בלתי חוקית. מעתה, כל עובדת זרה המגיעה לישראל יכולה לקבוע את עתידה בארץ הקודש בדרך הטבע. יש בפסיקה זו משום התרסה כנגד שר הפנים שהוא ממפלגה שאינה חביבה על השופטת, אבל יש בה גם אזהרה מפני המצב של שעבוד לעבודתם של זרים, לעבדות. מעתה אין עבדות. מעתה זכויותיה של השפחה זהות לזכויותיו של האדון.
הסם של מדינת היהודים
שפחה, תאמרו? מה פתאום? אנחנו? אנו משלמים להם, משלמים להם טוב, הם אוהבים לבוא לכאן. דא עקא שלא זו השאלה. כי מדוע מלכתחילה נפתחו נמלי הארץ בפני שפעה עצומה של
עובדים זרים, חוקיים למהדרין עם רישיון ואשרת שהייה? מדוע כל מסתנן זר מצליח להסתדר פה בלי משרד הרווחה? מכיוון שיותר זול להביא עבד זר, מאשר לשלם לעובד יהודי לעשות אותה עבודה. אבל גרוע מכך: היהודי, גם אם תשלם לו, אינו רוצה לעשות את העבודה שהיא בעיניו עבודה בזויה, עבודה של עבדים. נעשינו משועבדים לעבדים ולשפחות, וגם אם יגורשו בחוזק יד, וגם אם ילדו ילדים במספר העלול לערער את הריבונות היהודית בארץ, אנו מוכנים לרדוף אחריהם - אם בפתיחת הגבולות ואם בשלמונים לאנשי עסקים מפוקפקים - כדי להביא מהם עוד ועוד.
מילא העובדים הזרים שרובם הגדול מבקשים להתפרנס ולפרנס את משפחותיהם החיות בדוחק מעבר לים, ושאין להם שום כוונה להביא לאובדן מדינת היהודים. הסכנה הגדולה יותר היא העבדות הערבית, דהיינו ההשתעבדות ההולכת וגוברת לאלה שבמוצהר מתכוונים לחסל את המדינה היהודית. הנה הדוגמה הקלסית להשתעבדות של הציונות לעבדות ערבית. עד לפני עשור ומחצה, הייתה נהיגה באוטובוס מקצוע מבוקש, עד כי מניית
אגד הייתה יקרה מפז. כיום משתכר נהג אגד-תעבורה או מטרופולין, או כל אחת מחברות התחבורה משכר מינימום ועד כ-25 שקל לשעה. עדיין אפשר לדבר איתו בעברית, אבל עדיף בעברית קלה. כי שפת רובם היא ערבית.
כל אוטובוס היוצא מבאר-שבע ביום חמישי עמוס לעייפה בחיילים המפקידים את גורלם בידי נהג ערבי. אפשר גם לשכוח מרצף יהודי, טייח יהודי, חשמלאי יהודי, גנן יהודי או סולל כביש יהודי. כולם ערבים. גם בחדרי מיון של בתי החולים הישראלים העברית הנשמעת היא של דוברי שפה זרה, וסיכומי האשפוז לא היו עוברים את ביקורתה של מורה מכיתה ב', שלא לדבר על רופא מומחה שאינו משועבד לעבדות ה"מתמחים" הערבים. ומי לא שמע את הערבית המתרוננת מגרונם של האחים והאחיות בבתי החולים בירושלים. למרות שלכל יהודי ברור כי הערבי שריצף את ביתו, טייח את קירותיו, בנה את הגשר עליו הוא נוסע, או בדק אותו במיון ילדים, אינו ידיד וכי יש סיכוי לא קטן כי הוא אויב מר - התומך בכל לב, וגם בממון (זכאת בערבית) בג'יהאד היורה בנו טילים ושוחט את תינוקותינו - אין הוא מסוגל לוותר עליו. הוא מכור ומשועבד בדיוק כמו המצרים בשעתם.
השעבוד לעבדות הוא הסם של מדינת היהודים. בגלל ההתמכרות לו אין היא מסוגלת להשתחרר מן הפולש הערבי ומן הסכנה הקיומית שאותה הוא מציב ומייצג. שעבוד זה הוא הסם המחליש את ריבונותה על ארץ ישראל, המערער על זכותה להתקיים בארץ ישראל. כל עוד מדינת ישראל מכורה לסם הזה, היא מכורה גם לפשע, גם לגזילת האדמות, וכמובן, באמצעות מערכת המשפט השוויונית, היא משלמת בדם ודמים, הן דרך ביטוח "לאומי" והן דרך ההוצאות האדירות של מערכת הביטחון.
לכן, אם איננו רוצים לסיים את דרכנו בטביעה בים, כדאי מאוד להשתחרר מן השעבוד לעבדים, ולעשות את העבודה בעצמנו. את כל העבודה וכל העבודות, בכל השעות. בסופו של דבר זה ישתלם לנו.
