קוראים לי "עלבון". אני רגש, וחיי אינם קלים. אני מגיע ללב של אנשים תמיד אחרי ויכוחים או מריבות שמתחילים במילים ועוברים לפעמים למכות. השפלה הוא הרגש הכי קרוב אליי, שגורם לי לבכות. בדרך כלל האהבה דואגת שלא אגיע למקומות שגורמים לי לבכות. כשהיא נכנסת ללב של אנשים, הם מרגישים טוב, ושוכחים מהר שהיא קיימת בתוכם. אך כשאני נכנס ללב שלהם, קשה להם לשכוח אותי, ואת זה אני אוהב. אני גם אוהב להציק לעצב ולגרום לו שיבכה. אני גם השעון המעורר של האדישות.
יום אחד החליטו כל הרגשות לשחק במשחק המחבואים, חוץ מהאדישות, שחשבה שהמשחק לא מתאים לה. כמו תמיד, השמחה עצמה עיניים וספרה. כשסיימה לספור, היא התחילה בחיפושים ומיד מצאה את אכזבה מתחבאת בלב של ילד שלא הצליח במבחן. אחר כך היא שמעה קול בכי, ומצאה את העצב בלבו של ילד שכלבו אבד. כשהגיעה למחבוא של השנאה, השנאה יצאה ממחבואה בלבו של איש רשע, וצרחה: "אני שונאת את השמחה." באותו רגע השמחה מצאה אותי, את העלבון. עזרתי לה בחיפושים, ויחד מצאנו בין השיחים את הפרצוף האדום של הכעס.
אחרי שהשמחה מצאה את הכעס, ראו על הפרצוף שלה שהיא רואה לא רחוק ממנו את הקנאה. ברגע זה רגש הגעגוע וירד מהעץ שעליו הסתתר. הוא חיבק את כולנו מרוב געגוע. פתאום נזכרנו כולנו שהשמחה לא הצליחה למצוא את האהבה. כולנו עזרנו לה לחפש אותה. בסוף היא נמצאה בין שיחי הוורדים, הפרחים האהובים עליה. האהבה כל כך שמחה שמצאנו אותה, שהיא התחילה לרקוד עם השמחה וכולנו הצטרפנו לריקוד, אפילו האדישות.
