מעבר לים שוכנת לה ארץ,
הארץ שבה חלומות מתגשמים.
שם ריח הגשם נישא על ענן,
מרחף על שבילים ירוקים.
בתוך קנים, על צמרות העצים
שוכנים גוזלים רכים בביצים,
שאינם יכולים עוד לחכות
לדקה בה יפרצו, ייצאו לאוויר
ויינשאו ברוח אל קצה השחקים.
בחופים שוממים שוכבות אבנים
שחורות כפחם, בוהקות כזכוכית
על החול הלבן, הפריך, הנעים, הנוצץ,
הנושא עיניו לרקיע.
על גדות הנהר קני הסוף לוחשים,
גלים נמוכים נושאים את דגיו
אל אופק רחוק, אל מפלי הנהר.
שם כל אנוש, חי או צומח, ידידים הם,
חיים בשלום על חלקה אחת.
חולקים יחדיו, בשיתוף, את השדות,
את הנהר ואת דגיו.
בלילות הסתיו הקרים כברזל
נושפים ינשופים, מייללים צבועים,
כל חיה וקולה השייך רק לה,
כל קריאה, נעירה, יללה ופסיעה
יתקבלו בארץ הזו בברכה.
כי אין זה סוד ואין זה רז,
אין עוד ארץ כזאת על כוכב,
אין עוד שקט כזה ושלווה נהדרת
בכל רחבי התבל הגדולה.
לילות הקיץ כה שקטים,
המים זורמים בנחל לעבר העמק.
להבה מרצדת על אדן חלון,
את אור השחר מברכת.
לפנות בוקר השחר העולה
מבורך בקריאות השכווי.
בליטוף קרני השמש
החמות והמרגיעות
בוקעים לאטם הגוזלים.
ומעל בניין חבוש כיפה בוהקת
מתנוסס בגאון והדר,
על כל פסיו הדקים וכוכביו הזוהרים,
דגל זרוע כוכבים, דגל ארץ הפלא.
