עליתי וירדתי מהקומבה ב"סופרלנד". חיבקתי את סבתא שלי חזק. משם הלכנו למפלי המים. כל הדרך שמחתי. קפצתי ורקדתי מרוב אושר. מהמפלים עברנו לנהוג במכוניות המתנגשות. סבתא נוהגת ואני לוחצת על המעצור שמשמיע קול משונה. סבתא ואני מיטלטלים מצד אל צד, ובכל פעם שאנחנו מתנגשים, הבטן שלי מתהפכת.
ברכבת ההרים אני מחזיקה חזק ביד של סבתא, מסרבת להרפות. גופי מושלך לצד אחד וראשי לצד אחר. עיניי מסרבות להיפתח, לבי פועם בהתרגשות, ואני מרגישה בשמים. חשבתי בלבי: איזה כיף, איזה פחד, ושהדבר הכי בטוח ברגעים אלה הוא הכתף של סבתא, שישבה לצדי. הטלטולים נמשכים בעוצמה יתרה. פתאום אני שומעת את קולה של אמי ופוקחת את עיניי: "הללי! הללי, בוקר טוב לך, ילדתי, התלבשי מהר."
קמתי מהמיטה בתחושת צער שאני נפרדת מהחלום, משתוממת, מבולבלת לגמרי, ותוהה כיצד הסתיים, אולי, בילוי עם סבתא בסופרלנד. לאן נעלמה ידה החמה והטובה? קולה של אימא חיבר אותי מיד בחזרה למציאות הקשה שחוויתי אמש - מותה של סבתי.
ושוב נשמע קולה של אמי: "הללי מתוקה, התארגני מהר! הזדרזי! אנחנו צריכות לצאת להלוויה של סבתא". סבתא רינה איננה, סבתא רינה נפטרה אתמול. קולות של המולה בבית, שאלות טורדניות של אחי הקטן, ובתוכם אני מחברת חלום למציאות.
החוויה ב"סופרלנד" מעולם לא הייתה, והטיול עם סבתא כבר לעולם לא יהיה. אחזתי בזרוע של סבתא רק כניסיון אחרון שלי להשאיר אותה אתנו לעוד טיול, אולי רק לעוד חלום. רציתי את סבתא כדי להרגיש שייכת, כדי להרגיש קשורה לחברה הכי גדולה שהייתה לי, להרגיש שיש מישהי, שלמרות שהיא זקנה, ולמרות שעשתה כל כך הרבה דברים בחיים, היא חושבת רק עליי, ואוהבת לבלות ולהיות אתי.
