מאז עברו 30 שנה, ואני, המחברת של דניאל, עוד זוכרת הכול מצוין. דניאל עלה לכיתה א', אבל הוא התקשה בלימודים. הילדים זלזלו בו, והוא נעלב מאוד. הוריו דיברו עם מנהל בית הספר, ארגנו לדניאל שיעורים פרטיים, אך זה לא עזר. דניאל לא הצליח ללמוד בכיתה ואיבד את האמונה בעצמו. יום אחד, כשחזר מבית הספר, הוא זרק אותי על הרצפה, וקרא: "יותר אני לא לומד! אני שונא ללמוד! אף פעם לא אצליח!" בסוף שנת הלימודים יצא דניאל לחופש הגדול ולא רצה עוד לחזור לבית הספר.
אורי, המורה החדש של הכיתה, שמע שלדניאל יש קשיי למידה, והחליט לעזור לו. הוא הזמין את דניאל לשיחה וקרא לו את הסיפור על דניאל בגוב האריות. לפני סוף הסיפור הוא הפסיק את קריאתו, ואמר: "תשמע דניאל. דניאל, גיבור הסיפור, לא יצליח לצאת מגוֹב האריות עד שאתה תמשיך ותכתוב במחברת שלך את סוף הסיפור. כתוב אתה וספר איך הוא ניצל."
דניאל התרגש מאוד מהסיפור והחליט לכתוב את הסוף. הוא לקח אותי - המחברת שלו - ואת חברי העט, וכתב בי זמן רב. הוא סיפר איך ה' שיתק את האריות, ודניאל ברח. פתאום הילד הרגיש שהוא יכול ללמוד. מאז הוא השקיע מאוד בלימודים והצליח יותר ויותר. לבסוף אפילו עבר בהצלחה את מבחני הבגרות. היום אני, המחברת, שוכבת במגירת שולחן העבודה של דניאל, ליד הדוקטורט שלו, המוקדש כולו לנושא "התמיכה בתלמידים המתקשים ללמוד".
