פעם אחת, לפני שנים רבות, חיו להן שלוש טיפות: טִיף, טַף וטוּף. הן אהבו לשיר, לרקוד ולטייל בשמים, אבל הדבר שאהבו יותר מכול היה שסבא טִיטה קורא להן פרק מהספר "ממלכת האדמה". ביום אחד שטוף שמש, בו השמים היו כחולים והחום מילא את העולם, טִיף, טַף וטוּף הסתכלו מהשמים למטה, אל ממלכת האדמה הקטנה.
טיף אמרה: "בואו נקפוץ!"
טף אמרה: "לא, לא! איך נחזור?"
טוף השיבה: "אל תפחדי. יתפסו אותנו,
יהיה כיף," והן קפצו למטה במהירות.
הן נחתו על משהו ורוד.
טִיף אמרה: "זה לא טעים."
טַף אמרה: "ולא מריח טוב."
טוּף הוסיפה: "וזה לא נראה יפה."
הן נחתו על פרח.
פתאום מישהו קטף את הפרח ולקח אותן. טוּף אמרה: "זה כמו שסבא קרא לנו בפרק ז' של "ממלכת האדמה". זה ילד, הסתכלו." הילד שב הביתה ביום החם ושם את הפרח באגרטל על השולחן. השמש הנעימה חיממה את הפרח וחיממה אותן, ולאט לאט הפכה את טִיף, טַף וטוּף לאדים, והן עלו וחזרו לשמים.
כשהן הגיעו חזרה לשמים, הן סיפרו לכולם על ההרפתקה שעברו. כל הטיפות ערכו חגיגה גדולה עם מוסיקה של רעמים ואורות נוצצים של ברקים, ואז כולם החזיקו ידיים, קפצו למטה, וחוו את אותה הרפתקה. וכבר לא היה יום שטוף שמש, ולא היה חם. הגיע הסתיו.
