היה זה יום חם במיוחד, קרני שמש
פרצו לחדרי דרך החלון בלי רשותי,
ונתנו לי הרגשה של יום קיץ
למרות שזה היה יום סתיו,
ובשמים לא נראה כל עב.
לא נותרה לי בררה, אלא
להתארגן ליציאה לבית הספר,
למרות החום והשרב שבאמצע הסתיו.
בעודי מתכונן ופוסע ליום לימודים,
אני מתבונן בשמים הכחולים
ורואה שם שני עננים בודדים, עצובים,
שלדעתי, כמעט בבכי הם פורצים.
הם נראים בודדים, ללא חברים.
הם יודעים שכדי שיוכלו להוריד גשמים
הם זקוקים לעוד חברים.
פתחנו את יום הלימודים
בתפילה לבורא עולמים שיוריד גשמים,
ואני חושב על העננים הבודדים...
למחרת בבוקר התעוררתי,
אך קרני השמש לא חדרו לחדרי.
התבוננתי דרך החלון, ולהפתעתי
גיליתי את שני העננים מאמש
עם המון המון חברים
שמסתתרים בין קרני השמש.
ואמי אומרת לי בקול עדין:
"בני, היום יהיה יום קריר."
התלבשתי בהתאם, ושוב
התבוננתי בשמים. להפתעתי ראיתי שהעננים פרצו בבכי -
בדמעות כחולות, עדינות ורטובות,
שהצליחו למלא שלוליות.
כמה טוב, כמה נעים
שלשני העננים הצטרפו עוד חברים, וביחד הם הצליחו
להוריד גשמים.
