היה הייתה ציפורה שקראו לה ציונה. לציונה היו נוצות בצבעים שונים - אדום כתום ולבן. ציונה גם הייתה קטנה מאוד. ציונה הייתה טובה בכל דבר, פשוט מושלמת. אבל הדבר היחידי שלא יכלה לעשות זה לעוף. ציונה הייתה הולכת לחוג כדי ללמוד איך לעוף, אבל ציונה כבר בחוג שלוש שנים. בכל ערב הייתה חוזרת לקן ושואלת את עצמה: למה אני לא יכולה לעוף? האם זה בגלל שיש לי גוף קטן? למחרת הלכה ציונה ברגל לחברתה דנה הציפורה. ציונה סיפרה לדנה שהיא לא יכולה לעוף, ואת הסיבות לכך.
אחר כך הלכה שוב לחוג. בחוג שוב ניסתה ציונה לעוף. היא הצליחה לשנייה ואחר כך נפלה נפילה חזקה מאוד. ביום ההוא הלכה ציונה הביתה בכאב ובבכי, ומאז פחדה לעוף. אחרי שציונה החלימה היא שוב הלכה לבית של דנה. דנה לקחה את ציונה לעץ הכי גבוה, היא קפצה פתאום ועשתה את עצמה כאילו היא נופלת. ציונה רצתה להציל אותה, שהרי הייתה חייבת לעשות משהו כדי להציל את חברתה, קפצה מן העץ בבהלה, התעופפה וראתה איך דנה מתרוממת ועולה בחזרה למעלה ומצייצת לעברה בשמחה: "את רואה, הנה את כבר יודעת לעוף".
ברגע זה ציונה שהתעופפה עם דנה בשמים, הבינה שהיא יכולה לעוף. למחרת התעוררה ציונה בבוקר כדי ללכת לחוג,
אבל הפעם היא לא הלכה - היא עפה.
