כמוצאת שלל רב עטה השופטת דורנר על פסק הדין מן השבוע שעבר בסיום המשפח הגרמני המביש, לפיו
דמיאניוק, מחד-גיסא, נמצא אשם בסיוע לרצח של כ-28,000 יהודים במחנה ההשמדה סוביבור, ומאידך-גיסא, שוחרר בו במקום מכלאו וזאת ביוזמת בית המשפט. אותו בית משפט עצמו שהחזיק את דמיאניוק במעצר במשך 18 חודש בטרם הרשעה, כשעמדה לו חזקת החפות והוא חזר וביקש מדי חודש לפני הרשעתו לשחררו ממעצרו, בקשות שנדחו על הסף על-ידי בית המשפט הגרמני, בשל חומרת האישומים בגינם הוא עמד לדין.
בשחררם את דמיאניוק לחופשי וביוזמתם, כאילו אמרו שופטיו הגרמניים שאין לקבל ולו מילה אחת מפסק הדין המרשיע שזה עתה יצא מתחת ידם, שהרי בכל תולדות המשפט המודרני אין ולו מקרה אחד בו נאשם הורשע בעבירות דומות בחומרתן לאלה בהן הורשע דמיאניוק, ומיד עם הרשעתו שוחרר לחופשי וביוזמת בית המשפט.
לא בכדי "התנפלה" השופטת דורנר בשקיקה, על פסק הדין הגרמני המביש והגדירה אותו כ"סגירת מעגל" ש"הוציא את הצדק לאור". אחרי ככלות הכל, מעורבותה של השופטת דורנר במשפח דמיאניוק איננה בדיוק "לתפארת המשפט בישראל" אם ננקוט בלשון המעטה. ואם נשים לרגע קט הצידה את לשון ההמעטה וננקוט בלשון הראויה, כי אז יש לומר כי במשפח דמיאניוק עשתה השופטת דורנר את הדבר הנורא מכל ששופט יכול לעולל, היינו, היא שלחה לגרדום - וכפי דבריה בגזר הדין, "ללא היסוס" - נאשם שערכאת הערעור קבעה פה-אחד על-ידי חמישה שופטי בית המשפט העליון, שיש לשולחו הביתה. ההלכה מגדירה את השופט הפוסק פסק דין כמו זה שפסקה השופטת דורנר כ"שופך דם נקיים".
אבל גם בכך עוד לא אמרנו כלום בכל הנוגע לתפקודה הכושל של השופטת דורנר במשפח דמיאניוק, וזאת בנוסף לתוצאה המחרידה והכושלת של פסק דינה. כי זאת יש לזכור לעולם, השופטת דורנר שלחה את דמיאניוק לגרדום, חרף העובדה שהוצג בפניה מסמך פנימי של הפרקליטות האמריקנית - שאיש לא כפר באותנטיות שלו - האומר, בין השאר, כי האחרונה לא תגלה לסנגורו של דמיאניוק את כל חומר הראיות שברשותה, וזאת על-פי מסמך פנימי זה: "מתוך דאגה ליושרתה של התביעה הישראלית, כי גילוייו של החומר שברשותנו יהיה בו כדי לטרפד בנקל את האסטרטגיה של התביעה הישראלית". ויודגש!: ה"אסטרטגיה" של פרקליטות המדינה לכל אורך ההתרחשויות באולם התיאטרון של בנייני האומה, ולאחר מכן גם בבית המשפט העליון, היתה, כזכור, "גרדום עכשיו".
תחינותיו של הסניגור כי המשפט יופסק עד אשר יואילו האמריקנים למסור את כל חומר הראיות שבידם הנוגע לדמיאניוק, נפלו על אוזניה הערלות של השופטת דורנר, שלא הייתה מוכנה לדחות לשם כך את מצעדו של דמיאניוק לגרדום ולו לשעה אחת.
אך גם בכך לא סגי. התובע עצמו, לאור חומר ראיות אחר שהגיע לידי הסניגור במהלך הסיכומים באולם התיאטרון בבנייני האומה - אולם שנשכר על-ידי פרקליטות המדינה תמורת 50,000 שקל בחודש, כערכם היום - ביקש להפסיק את המשפט, כפי שמלמד הפרטי-כל של ישיבת יום 21.3.88. את בקשתו ניסח התובע כך: "אם יש כוונה לעשות שימוש במסמכים האלה כנגד מסכת הראיות שהתביעה הביאה הנה ולטעון לספק סביר, אזי אנחנו רוצים להפסיק את המשפט ולאפשר לנו בצורה רצינית לחקור את השאלה הזאת בברית המועצות, כי האפשרות שחברי עו"ד שפטל העלה אותה היא לא כל כך פשוטה". למותר יהיה להכביר מילים כי הסניגור הצטרף מיד לעמדת התובע, באשר להפסקת המשפט.
לעומת עמדה מתבקשת זו של התובע, השופטת דורנר
חיש קל "הסבירה" כי לא תיתן לעובדות לפגוע במיצג הגרדום ותגובתה לבקשת התובע והסניגור הייתה הסכמה בלתי מסויגת לדבריו של אב"ד השופט לוין המנוח ז"ל, שכוונו אל הסניגור דווקא: "תנוח דעתו של אדוני, שלא נאפשר ולא ניתן לחקור את דנילצ'נקו [שמקום מושבו בברית המועצות - י.ש.], אנחנו נגמור עם המסמך הזה. מה שיש בו, יש בו. מה שאין בו, אין בו... אם תוכנו מדבר בעד עצמו, תוכנו בעד עצמו. מה שיש להסיק מזה נדון, אז שלא יפליג למרחקים".
התובע וגם הסניגור לא ויתרו בנקל ולמחרת היום שבו וחזרו על בקשתם המשותפת, ושוב השופטת דורנר, תוך הסכמה בלתי מסויגת לדברי אב"ד השופט לוין, הבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי את הדרך לגרדום לא ניתן לעצור ויהי מה: "אני אמרתי את מה שאמרתי... מה שאני מבקש זה טיעון קצר אין לחזור על דברים שכבר נאמרו".
במילים אחרות, השופטת דורנר שהושיבה את עצמה באולם התיאטרון של בנייני האומה והזמינה את כל תחנות הטלוויזיה בעולם לשדר בשידור חי כיצד היא ועמיתיה השופטים מנהלים את משפח הראווה לנאשם דמיאניוק - וזאת החל בישיבת הפתיחה ועד אשר הודיעה לנאשם ולעולם כולו כי היא שולחת אותו "ללא היסוס" לגרדום - לא נרתעה מתיקתוק המצלמות ומנעה מדמיאניוק בשידור חי מלהביא אל אולם התיאטרון בבנייני האומה את הראיות שעלה בידי הסניגור להציג מאוחר יותר בבית המשפט העליון, ראיות שסללו את דרכו של דמיאניוק הביתה לקליבלנד במקום לגרדום בכלא איילון, לשם נשלח על-ידי השופטת דורנר.
בהערת אגב ייאמר כי השופטת דורנר, לאחר שהזמינה את הטלוויזיה לצפות כיצד היא שופטת את דמיאניוק "משפט צדק" על במת התיאטרון, שם הושיבה את עצמה, את הנאשם, סניגוריו ותובעיו, הייתה גם להוטה לדעת מה חושבים העיתונים על מלאכת השיפוט שלה. אשר על כן, הנהלת בתי המשפט חתמה עבורה עם חברת "יפעת" חוזה, לפיו מדי בוקר בבוקרו הונחו על שולחנה כל קטעי העיתונות בשמונה עיתונים יומיים ישראלים, שעניינם סיקור המשפח. עיתונים אלה נאספו על ידה מדי יום ביומו בשקידה רבה ב"אלבום" שהלך ותפח במשך י"ד חודשי המשפח. השופטת דורנר הקפידה כל יום, בטרם תיכנס לאולם התיאטרון בבנייני האומה, לקרוא בלשכתה את אשר חושבת עליה התקשורת. בעשותה כן הלעיטה את עצמה לכל אורך המשפט בפשקווילים נגד דמיאניוק וסניגורו, שהיו עיקר תוכנן של הכתבות שנערמו ב"אלבום".
לא למיותר יהיה להבהיר כי כאשר רצה הסניגור להגיש את צילום ה"אלבום" כראיה בתיק לעצם קיומו ולכך שקראה את תוכנו, דחתה השופטת דורנר על הסף בקשה זו. גם מחדל זה תוקן על-ידי בית המשפט העליון, שלא היסס לקבל את ה"אלבום" כראיה נוספת בערעור.