את תבשיל המדינה הפלשתינית לא בישלו השפים הערבים. את התבשיל הזה בישלו אשפים ישראלים. עוד מימי
יצחק רבין, פועלת בישראל מחתרת מדינית. זו מחתרת יוסי ביילין, בה חברים יאיר הירשפלד, ורון פונדק, נמרוד נוביק, בועז קרני, דניאל לוי ושאול אריאלי. כמובן היה להם ממי ללמוד, מנשיא המדינה דהיום, מר
שמעון פרס. זוכה פרס נובל לשלום על שלום שאינו אלא אחיזת עיניים ופצצת זמן מתקתקת.
ממשרדיו של הגוף המתכנה 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי' יצרו אנשי מחתרת ביילין ומתכנני ואדריכלי אוסלו, את הצהרת ברלין של האיחוד האירופי, הצהרה שתמכה בהקמת מדינה פלשתינית, שניתנה סמוך לבחירות בישראל ב-99. במקביל הם היו אלה שפעלו לכתיבת מכתבו של הנשיא קלינטון באותה תקופה בדיוק. מכתב קלינטון לערפאת בו רמז לאפשרות של מדינה פלשתינית. בתזמון מדויק לפעולת איגוף משולבת זו, בלמו את ערפאת והנחו אותו שלא להכריז על מדינה עצמאית בעוד
בנימין נתניהו בשלטון. הם שכנעו אותו להמתין לברק. ואכן, מה שברק הציע, לא חלמו הערבים לקבל. אלא שערביי סוריה הדרומית רוצים לקבל את המדינה כולה בדם ואש ולא בשלום עם היהודים. אפילו לברק זה בא כבומרנג.
ביילין, נוביק, לוי והירשפלד גייסו למען ערביי הגדה את הקוורטט - גוף שכלל את ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. יחד עם "אירופה הישנה" הם כפו את 'מפת הדרכים' על הנשיא האמריקני
ג'ורג' בוש ועל ראש ממשלת ישראל
אריאל שרון. זה היה המהלך המקדים למכת המחץ שתכננו והוציאו לפועל בדמות 'הסכם ז'נבה' שהביא בסופו של דבר לגירוש היהודים מגוש קטיף וייסדו את חמאסטן.
לחבורת המחתרת המדינית הזו, הצטרף פורום החווה. אלה היו: אורי שני,
דב ויסגלס, הפרסומאי
ראובן אדלר, אייל ארד. אנשי הפורום הילכו אימים על שרון באמצעות מיצג אימה פוליטי וסקרים בניצוחו של הסוקר קלמן גייר (שהיה גם הסוקר של יצחק רבין). קלמן זה, שילב בסקריו, באופן שיטתי, שאלות על עמדות הציבור כלפי תוכנית קלינטון והיוזמה הסעודית, שתי תוכניות מדיניות שכוללות נסיגה לקווי 67, וכן שאלות על גירוש היהודים מגוש קטיף. כל זאת עשה ללא שנתבקש לעשות כן על-ידי שרון. התוצאות של סקרים אלה סייעו במידה רבה לדב ויסגלס להנדס את שרון לתמוך בגירוש היהודים.
למסה קריטית זו, של מבשלי המדינה הפלשתינית, הצטרפו ארבעה מראשי השב"כ לשעבר:
יעקב פרי, אברום שלום,
עמי איילון ו
כרמי גילון. כל אלה סייעו למחתרת המדינית לגיבוש 'יוזמת ז'נבה'. אליהם הצטרפו גם עמדותיהם של
דן מרידור, אמנון ליפקין שחק, שהחלו ליזום תנועה ליציאה מעזה. כשהתפרסמה יוזמת ז'נבה, שכללה הקמת מדינה פלשתינית מפורזת, חילופי שטחים, אפשרות בחירה לפליטים לחזור למדינה הפלשתינית או לישראל (בהסכמה ישראלית), וחלוקת ריבונות בירושלים, אנשים לא טרחו לעיין לעומק במסמך. אם אישים כגון אלה אימצו אותו, אוטומטית כבר 40% תמכו בו בסקרים, עוד בטרם ידעו מה הוא ומה הוא טומן בחובו. כל אלה פועלים היום למען הקמת מדינה פלשתינית.
חריג אחד ומיוחד בתוך לשכתו של שרון, אשר קרא את המפה והבין איך מוליכים את שרון ואת עם ישראל לקנוסה, הוא תחקירן צעיר בשם שרון דרטבה. רק הוא התפטר מלשכת ראש ה
ממשלה בשל תוכנית גירוש היהודים. כל השאר יישרו קו עם המחתרת דלעיל. כל אלה ועוד כמה שנזכיר כעת.
שאול מופז התנגד לנסיגה חד-צדדית. הוא תקף את הרעיון בעת שעמרם מצנע העלה אותו. הוא הגדיר אותה ככניעה לטרור, שתוביל להקמת מדינת טרור על סף דלתות ביתנו. הוא הגדיר זאת כחוסר הבנה של המציאות הקיימת, חולשה וחוסר מנהיגות. אבל מרגע שהבין ששרון נחוש, מופז לא רק יישר קו, אלא גם ניסה לקבל קרדיט על הרחבת הנסיגה. כיום גם הוא וגם
מתן וילנאי מזהים את הרוח המנשבת כתומכת בהקמת מדינה פלשתינית והם מיישרים גם איתה קו, בדיוק כפי שמופז זיהה אז את הקו המנחה של שרון ויישר קו עימו.
אהוד ברק כראש ממשלה,
אהוד אולמרט כראש ממשלה ו
ציפי לבני כשרת החוץ גם הם פעלו עד קצה גבול יכולתם למען ריצוי הערבים, וזה פעל עליהם כבומרנג. קיצם הפוליטי נראה לעין כל.
בוגי יעלון גם הוא התנגד לנסיגה מאותם טעמים, אך בכל גלגוליה של ההינתקות בשנת 2004 לא נשמעה מפיו אמירה פומבית משמעותית אחת נגדה. זה בא לו כבומרנג ולא סייע לו, מכיוון שמופז פיטר אותו. על-אף שבוגי יעלון יישר קו, הרי שבניגוד למקובל מזה עשרות שנים, הוא לא זכה לשנת כהונה רביעית. זו הייתה פגיעת בומרנג אישית ומשפילה.
בטרם פוטר יעלון, ראה ועיניו כלות, כיצד שורה של מינויים צבאיים נעשית מעל ראשו תוך התערבות גסה של ראש הממשלה שרון. כך מונה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. כך מונה לראש אמ"ן משה קפלינסקי, שבטרם מינויו לראש אמ"ן, היה אלוף פיקוד המרכז ומזכירו הצבאי לשעבר של שרון. כך גם סומנו פוליטית מינויים צבאיים מטעם, אפילו של מפקדי אוגדות. בכל השמות של האנשים שמונו, קיים מכנה משותף אחד, היכרות עם שרון עצמו, ויותר מזה עם
עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, ששירת בסדיר ובמילואים כקצין מטה ביחידת שלדג של חיל האוויר.
כל אדריכלי הגירוש מגוש קטיף, הנשיא לשעבר
משה קצב, הרמטכ"ל
דן חלוץ, שר הביטחון
עמיר פרץ, המפכ"ל
משה קראדי,
חיים רמון,
צחי הנגבי,
אברהם הירשזון, אהוד אולמרט - כולם פרשו מהמערכת הפוליטית בעל כורחם. רמטכ"ל הפינוי ושר הביטחון פרשו עקב דוח וינוגרד. מפכ"ל המשטרה בעת הפינוי פרש עקב ועדת זיילר. חיים רמון פרש והורשע על-רקע הטרדה מינית. צחי הנגבי פרש על-רקע חקירת מינויים פוליטיים. אברהם הירשזון פרש עקב הרשעה חמורה. אהוד אולמרט אדריכל ההינתקות והנושא באחריות לאלימות עמונה מצוי כעת בעין הסערה של משפט השחיתות. כולם ללא יוצא מן הכלל פרשו על-רקע שחיתות. כולם נפגעו פגיעת בומרנג מדויקת. הרב ישראל וייס לפחות היכה על חטאו.
גורל שונה אך במעט היה לראש השב"כ דאז,
אבי דיכטר. גם הוא ראה בגירוש היהודים טעות חמורה. הוא חזה, ככל המומחים הצבאיים והביטחוניים המקצועיים, את הפיכת רצועת עזה לדרום לבנון שניה. בסופו של דבר גם ראש השב"כ יישר קו. במאי 2004 - אמר שתוכנית גירוש יהודי גוש קטיף תמשוך את השטיח מתחת לרגליהם של ארגוני הטרור. גם זה פעל עליו כבומרנג ולא עזר לו. שרון הודיע שדיכטר יסיים את תפקידו במאי 2005 ויוחלף על-ידי
יובל דיסקין. פגיעת בומרנג בסיכול ממוקד.
עמוס גלעד, כראש חטיבת המחקר באמ"ן גם הוא התנגד לנסיגה החד-צדדית, וכן לאחר שפשט את מדיו והיה לראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, גם אז התנגד לנסיגה מעזה. אך בסופו של דבר יישר קו. יחד אתו יישרו קו ראש אמ"ן דאז אהרן זאבי-פרקש, וראש חטיבת המחקר דאז יוסי קופרווסר. אפשר לפתוח מנזר שתקנים לכל השתקנים שמנינו עד כה. גם עכשיו הם שותקים. דממה של בית קברות.
סקר דעת קהל שערכו במשותף מכון טרומן של האוניברסיטה העברית ומכון המחקר הערבי של ד"ר חליל שקאקי מצא כי 75% מערביי הגדה סבורים שתוכנית גירוש יהודי גוש קטיף היא עדות לניצחון של המאבק המזוין הערבי. גם 44% מהישראלים סברו שזה ניצחון לערבים (לעומת 50% שלא ראו זאת כך). אם כך הוא לגבי גירוש היהודים מעזה, קל וחומר פי שבעים ושבעה לו יקבלו את המדינה הפלשתינית.
האם גם לעומת הסכנה הקיומית החמורה של הפקרת אדמות ויהודי יהודה ושומרון על ערכם היהודי, הביטחוני, הכלכלי, החיוני למשק המים, ולניצחון על הטרור - ישתקו הקצינים וראשי מערכת הביטחון?. האם שוב נחזה בשתיקת הכבשים והתקרנפות? האם לא באה העת להשמיע קול ברור כנגד המהלכים לחיסולה של מדינת ישראל?
מי יהין להיות אמיץ כשרון דרטבה. כסרן משה בוטביה. ועוד 163 אמיצים שהיו חיילים בסדיר, בקבע ובמילואים לפני גירוש היהודים ובמהלכו. כשיש סכנת חיים ממשית חייבים לנקוט עמדה: לא תעמוד על דם רעך. לא תעמוד על דם אומתך.
