בעת סכנה, כך אומרים, החושים מתחדדים, והמראות והקולות נחרטים בדייקנות בזיכרון. אבל מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע, שהתפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי Nature Neuroscience, רומז שלפעמים ההיפך הוא נכון: למידה בתנאים שליליים מובילה לתפיסה חדה פחות מהיכולות שלנו במצבים אחרים. הממצאים, המצביעים על נטייה בעלת היגיון שמקורו נטוע בעבר האבולוציוני הרחוק שלנו, עשויים לסייע ולהסביר מדוע מפתחים אנשים מסוימים תסמונת פוסט-טראומטית או הפרעות חרדה אחרות. כדי לבדוק את הלמידה במצבים מאיימים לימדו ד"ר רוני פז ותלמידת המחקר ג'ניפר רסניק, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, מתנדבים כי צלילים מסוימים מובילים לתופעה מטרידה (כמו, לדוגמה, ריח רע), ואילו צלילים אחרים מובילים לתוצאה נעימה, או שאינם מלווים בתוצאה כלל. לאחר מכן נבדקה יכולת ההבחנה של המתנדבים: באיזו מידה הם מסוגלים להבחין בין הצלילים ה"טובים" או ה"רעים" לבין צלילים דומים להם. בהתאם לציפיות שהתבססו על מחקרים קודמים, יכולתם של המתנדבים להבחין בין צלילים בתנאים נייטרליים או חיוביים הלכה והשתפרה תוך כדי האימון. לעומת זאת, המדענים גילו כי אחרי החשיפה לגירוי שלילי ומטריד, התוצאות של המתנדבים דווקא הלכו והורעו. ההבדלים שהפגינו המתנדבים ביכולת ההבחנה מצביעים, למעשה, על שינויים בסיסיים בתפיסה. לאחר שלמדו כי גירוי מסוים קשור לחוויה לא נעימה, המתנדבים לא הצליחו להבדיל בינו לבין גירויים דומים, למרות שבתנאים רגילים הם ביצעו את המשימה בהצלחה. במילים אחרות, המתנדבים שקיבלו "משוב דוחה" לא הצליחו להבחין בין שני צלילים דומים, ללא קשר ליכולת ההבחנה הנורמלית שלהם. ד"ר פז: "אפשר להסביר את התוצאות האלה בהקשר של העבר האבולוציוני שלנו: אם שמעת בעבר נהמה של אריה טורף, ייתכן שהישרדותך תלויה בכך שכל רעש דומה יישמע לך זהה, וילחץ על אותם הכפתורים הרגשיים. באופן זה, האינסטינקטים שלך יגידו לך לברוח מיד, ולא להתלבט אם הרעש ששמעת זה עתה אכן זהה לנהמה המוכרת מהעבר". ד"ר פז סבור, כי התופעה הזו עשויה להיות מוגברת בקרב אנשים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית, ומציין לדוגמה את הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק. רבים מהעדים להתקפה על המגדלים פיתחו תסמונת פוסט-טראומטית, ועבור חלק גדול מהם, החרדה מתקשרת למראה של בניינים גבוהים. הם יודעים כי אין דמיון אמיתי בין המגדלים ההרוסים לבניין ה"מאיים" עליהם כעת, אבל התפיסה הבסיסית, האינסטינקטיבית יותר, אינה מבחינה בין הבניינים הגבוהים הדומים, ולכן מגיבה בהתאם. צוות המדענים חוקר כעת את הרעיון הזה לעומקו. הם מקווים, בין היתר, לזהות את האזורים במוח הקובעים את רמות התפיסה השונות. ד"ר פז: "אנו מאמינים שהתעלול הזה של המוח, שהתפתח בעבר כדי לעזור לנו להתגבר על איומים, פועל היום לרעתנו במקרים מסוימים. אנו מקווים, כי המחקרים האלה יוכלו לסייע בהבנת היבטים בסיסיים של תפיסה ולמידה רגשית, ואולי גם ישפכו אור על הפרעות חרדה, כמו תסמונת פוסט-טראומטית".