בשנת 1984, זמן קצר לאחר שקיבל תואר שלישי בפיסיקה מהמכון לפיסיקה גרעינית של נובוסיבירסק בברית-המועצות לשעבר, התפנה פרופ' גרגורי פלקוביץ, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע, למחשבה על עניין פרוזאי למדי: דיור. באותו זמן, ובאותו מקום, התקיים מחסור חמור בשטחים בנויים למגורים, ורשימת ההמתנה לדירה הייתה ארוכה במידה שאפשר לתארה כמייאשת. ד"ר פלקוביץ הצעיר, במעמדו המקביל לזה של חוקר בתר-דוקטוריאלי, יכול היה לצפות למשהו כמו עשר שנות המתנה לפחות.
בערב אחד, בשיחת "קיטור" עם חברים, עלה רעיון יצירתי: להציע לאקדמיה הלאומית למדעים עסקה שקשה לסרב לה: הפיסיקאים הצעירים ישפצו את מבני המגורים של האקדמיה, ובתמורה תקוצר תקופת ההמתנה שלהם לדיור. ההצעה התקבלה, הפיסיקאים השתלשלו מגגות המבנים ב"סנפלינג", אטמו קירות, טייחו, צבעו ותיקנו מרזבים, אבל בערב יכלו סוף-סוף להתרווח בדירות צנועות משלהם.
