הבדיחה הידועה מספרת על האימא שמפצירה בבנה לקום לבית הספר. "אבל כל המורים שונאים אותי והתלמידים מרביצים לי", מייבב הילד. "אין ברירה", אומרת האימא, אתה המנהל.
כאימא לשלושה ילדים שעוקבת ומעורבת בכל הקורה בבית הספר, ברור לי שהבדיחה הזו לא רחוקה מהמציאות. הנה כמה סיפורים אופייניים משנת הלימודים שחלפה. התמונה המשתקפת צריכה להדאיג כל הורה ולהניע את כולנו ליצור שינוי.
סגל המורים: אלו שלא רוצים אתכם או אלו שאתם לא רוצים אותם
כבר ביום הראשון ללימודים הודיעה המחנכת של הבת שלי שהיא עצובה לחזור וללמד גם השנה, מכיוון שהיא ביקשה ממשרד החינוך לצאת לפנסיה והמשרד לא אישר לה. לא חלף חודש והבת שלי סיפרה בשמחה כי המחנכת נפרדה מהם היום, לאחר שמשרד החינוך אישר לה את הפנסיה. במקומה הגיעה מורה חדשה, שהבן הבכור שלי, בן ה-17, ידע לספר כי היא המורה הבעייתית שהעיפו מבית הספר הפרטי שבו הוא לומד.
תלונות? לא בבית ספרנו
בהמשך השנה נקראתי לבית הספר לאסוף את בתי שנפצעה לאחר שחטפה מכות מילדות אחרות בכיתה. כשניסיתי לשוחח על כך עם מנהלת בית הספר, הסבירה לי המנהלת בכעס כי אין אלימות בבית הספר וכי מדובר רק בבעיה נקודתית של מכות, אף ששמעתי על לפחות חמישה מקרים נוספים שבהם הוכו תלמידות מהשכבה של בתי. לאחר התלבטות החלטתי לפנות למפקחת בית הספר (שהיא במקרה גם בוגרת
מכון כישורים שבהנהלתי) אך בתי התחננה בפניי לרדת מהעניין וסיפרה לי כי מאז שהייתי אצל המנהלת יש לה בעיות עם המורות, שמנסות להתנקם בה.
יחסי מורה-תלמיד: זלזול, השפלה ודוגמה אישית לקויה
במקרה אחר נשלחה בתי מהכיתה מכיוון שהגיעה לבית הספר ללא תלבושת אחידה, וכשחזרה לכיתה התבקשה לענות על שאלות על החומר שנלמד בזמן שנעדרה. בתי התעקשה כי אינה יכולה לענות על השאלות וסירבה להיות מושפלת בפני כל הכיתה. המורה, מצידה, ניהלה את הוויכוח תוך כדי שליחת מסרונים בטלפון הנייד שלה. כשדיברתי שוב עם מנהלת בית הספר, היא נזפה בי על כך שהילדה באה בלי תלבושת אחידה. הערתי לה על התנהגות המורה, כולל ניסיון ההשפלה ושליחת הודעות הטקסט במהלך השיעור, אך המנהלת ענתה לי (לקונית כהרגלה), שאפסיק להתערב ואהיה בשקט. למחרת ביקשה המורה מבתי ללכת למנהלת ולומר לה כי המורה אינה שולחת הודעות בזמן השיעור. בתי הודיעה למורה כי אינה מוכנה לשקר. לפחות דבר טוב אחד יצא מכל העניין, והילדה למדה לעמוד על דעתה ולהשמיע את קולה בציבור.
מה למדנו ולאן פנינו?
ייתכן שהמקרים הפרטיים שהצגתי אינם מייצגים את המערכת כולה. יש כל מיני בתי ספר, כל מיני מורות וכל מיני מנהלות ולא מדובר במקשה אחת. אבל אני חושבת שהדוגמאות האלו משקפות בעיה מערכתית: הבעיה היא בתרבות הארגונית של בית הספר - בערכים, בשפה, בנורמות, בתפישת התלמיד, בדימוי המורה, באמונות של המערכת על הצלחה וכישלון, במטרות הפדגוגיות, במראה של בית הספר, בתוכנית הלימודים ובקברניטים החלשים שמובילים את המערכת.
בית הספר הישראלי הטיפוסי הוא דוגמה ומופת למערכת טוטליטארית. מה שמאפיין מערכות טוטליטאריות כמו בית ספר, בית סוהר ובית חולים הוא אחידות וסדר - כולם לומדים אותו דבר בלי להתחשב בנטיות אופי, כולם צריכים להתלבש אותו דבר. יש בעל-סמכות שקובע מה מותר ואסור, מה נחשב מבחינה הישגית ומה לא נחשב. המערכת הזו לא באמת שואפת וחותרת למצוינות אלא נאבקת בהישרדות, במאבקים ובפוליטיקות פנימיות.
הילדים שלנו הם דור העתיד, והם לא מוכנים לעתיד, שכן "אי-אפשר לנהוג אל העתיד תוך כדי הסתכלות על המראה האחורית". זו מערכת שאבד עליה הכלח, והגיעה העת לשנות. אני מוכנה לשנס מותניים. האם גם אתם ההורים מוכנים?
