התהליך שיביא ככל הנראה לנפילת השלטון בסוריה החל לפני כשלושה וחצי חודשים, כשהחלו ההפגנות ועימן התגובה השלטונית הקשה שהביאה עד היום לרציחתם של כ-1500 אנשים, רובם הגדול לא חמושים, שכל חטאם היה מבוקשםם לראות חילופי שלטון ולהיות אזרחים שמדינתם דואגת להם ולמחסורם הרב. בניגוד לסיבוב הקודם ב-1982 שהסתיים בטבח חמאה ושהתנהל תוך איפול תקשורתי, המאבק הנוכחי הגיע עד מהרה לתקשורת, ומראות הזוועה של הרוגים, פצועים ומעונים זעזעו כל מי שיש בלבו טיפת מצפון. הברוטליות והאכזריות של כוחות הביטחון הסורים העלו אל פני השטח את האמת המרה של מדינה זו, שהוחנקה עשרות שנים: סוריה מחליקה במהירות אל תוך מלחמת דת בין עדות, בין שלטון המיעוט הקטן העלאווי, הנחשב בעיני המוסלמים ככופר, ובין המוסלמים, המאמינים, המדוכאים, המהווים רוב באוכלוסיה.
בתחילה היו ההפגנות רק בימי שישי, לאחר תפילת הצהרים, כשהמונים זרמו לרחובות וחשו בעצמה שמעניק להם ההמון. השלטון הרג בהם, ובהלוויות למחרת שהפכו להפגנות מחאה נהרגו עוד אנשים, שבהלוויותיהם למחרת נהרגו עוד, וכך הלאה. לאחר כחודש התרחבו ההפגנות אל כל ימות השבוע, ואז החל הצבא לכתר ערים ולירות בכל מי שנתקל בו. כך קרה בדרעא, בבניאס, בלאד'קיה, בחומס, בחמאה ולאחרונה - בג'סר אלשע'ור, במערת אלנעמאן ובכפרים שבמחוז אדליב שבצפון. ביום שישי האחרון, שכינויו היה "יום שישי של הפלת הלגיטימציה", היו הפגנות בכ-20 ערים בסוריה, ובמהלכן נהרגו כ-20 איש. אך הנתון החשוב הוא שההפגנות הגיעו גם לדמשק, וייתכן שקרבתן למרכזי השלטון תגביר את נחישותו להיאבק בהן ובסיסמאות המלוות אותן, ובראשן "העם רוצה להפיל את השלטון".
דאגה בינלאומית
עד היום נהרגו בסוריה כמה מאות מאנשי השלטון, חלקם במארבים שטמנו להם אזרחים חמושים, וחלקם באש חבריהם בשל סירובם לירות באזרחים או נסיונם להימלט משורות הצבא בשל אי-הסכמתם למעלליו. עד השבוע האחרון היו אלו חיילים בודדים שערקו עם נשקם, וכמה קצינים - ובהם בכירים - שהופיעו בפני המצלמות בפנים גלויים, הקליטו הודעת עריקה ועודדו את חבריהם לעשות כמותם. בשבוע האחרון הגיעו מספר ידיעות על יחידה צבאית שפרשה מהצבא כיחידה על נשקה, אך לא ברור אם ידיעה זו נכונה, שכן היא יכולה להיות המצאה של המתנגדים לאסד כדי לעודד יחידות אחרות למרוד בסמכותם של הנשיא ושל הכוחות הסרים למשמעתו.
בנאומו לפני שבועיים ניסה הנשיא בשאר להוריד את הלהבות, אך נכשל בכך כישלון חרוץ: הרחוב כבר אינו מאמין למילה אחת שלו, וכל הבטחותיו להנהיג רפורמות נופלות על אוזניים ערלות. הוא קרא לפליטים לחזור לעריהם ולכפריהם, אך אלה יודעים מה יעולל להם צבאו אם ישובו. הרפורמה היחידה שהרחוב מוכן לשמוע עליה היא הסתלקותה והמתתה של משפחת הנשיא המאפיונרית שהשתלטה על המדינה, על כלכלתה ועל חיי אזרחיה.
מזה שנים משמשת סוריה עמוד תווך של שני מבנים פוליטיים - אחד ותיק ואחד יחסית חדש: הוותיק הוא זה המקשר את אירן, המדינה המובילה, עם סוריה, חיזבאללה וחמאס, והחדש כולל את סוריה, עירק והעולם הערבי בהנהגתה של טורקיה. בשני מבנים אלו שימשה סוריה כמקשרת בין המעצמה הלא-ערבית ובין הכוחות הערביים המעוניינים בקרבתה ובחיבתה. במבנה הראשון, אפשרה סוריה לאירן לייצא את המהפכה האיסלאמית (כלומר שיעית) לריכוז השיעי של לבנון, לחנך, לארגן, לחזק, לחמש ולאמן את בניו ובעיקר את לוחמיו, כשהמטרה הייתה ועודנה השתלטות על לבנון כבסיס להמשך ייצוא המהפכה לשאר מדינות העולם הערבי ולאירופה. גם בעירק סייעה סוריה לאירן לפרוש את ההגמוניה שלה. במבנה השני, שבנייתו עדיין לא הסתיימה, סייעה סוריה לטורקיה להתקדם לקראת הגמוניה אזורית, כשזו נסמכת על הקשר האישי הטוב שנרקם בין
בשאר אסד ובין טאיפ
ארדואן.
אלא שהזעזועים המתגברים העוברים על השלטון בסוריה, והספקות ההולכים וגדלים באשר ליכולתו לשרוד לאורך זמן, מערערים את שני המבנים הללו, וגורמים לשתי המדינות המובילות אותם לדאגה רבה וללחץ שקשה להסתירם.
סטירה על לחיו של ארדואן
המראות הקשים של אלימות השלטון הסורי שהציפו את אמצעי התקשורת השונים הוציאו מהכלים את המוסלמי שבארדואן. כמו טורקים סונים רבים שהמסורת האיסלאמית היא נר לרגליהם, אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשמעבר לגבולו טובחים כופרים עלאווים במוסלמים מאמינים. הזעם שהציף אותו בשל כך ובשל ידיעות על חיילי סוריה הפוגעים בכבודן של נשים היה אותו זעם שזעק מגרונו בינואר 2009, כשראה את מה שישראל עשתה בעזה. להוותו, התברר לו שאסד אינו יותר טוב מישראל, כי הוא עשה בסוריה את מה שישראל עשתה בעזה, ואולי אף יותר. דבריו על השלטון בסוריה שיקפו את תחושתו כי שלטון אסד איבד סופית את הלגיטימיות שלו.
לפני כחודש החלו תושבים סורים לנוס מהעיר תל כלח' ללבנון, ואחריהם החלו רבים מג'יסר אלשע'ור להימלט על נפשם לטורקיה שהתארגנה במהירות כדי לקלטם במחנות אוהלים לבנים. חיילי טורקיה ניסו למנוע כל קשר בין הפליטים ובין האוכלוסיה המקומית, שחלקה דוברת ערבית, מתוך חשש שהמוסלמים הטורקיים עלולים להפנות את זעמם נגד המיעוט העלאווי בטורקיה, כנקמה על מעללי אחיהם העלאווים בסוריה. ההפגנות בקרב המיעוט הכורדי בסוריה, העלולות להתפתח להתנגשויות שיגרמו לכורדים להימלט לטורקיה, הוא חששם הגדול ביותר של הטורקים, בשל שנאתם לכורדים ואי-רצונם להגדיל את מספרם בטורקיה. בשבוע האחרון הגיעו לידי המודיעין הטורקי ידיעות על כך שהמודיעין הסורי שלח כמה סוכנים למחנות הפליטים בטורקיה במסווה של פליטים, כדי לעקוב אחרי מעשיהם ודבריהם, וכדי לבוא איתם חשבון לאחר שישובו לסוריה. אם אכן מתברר כי המודיעין הסורי פועל ללא רשות על אדמת טורקיה, מהווה צעד זה בבחינת סטירה על לחיו של ארדואן.
במקביל, יש ידיעות על שביתת רעב במחנה פליטים אחד בטורקיה, המוחים על מיעוט המזון, על היחס הקשוח של החיילים הטורקים כלפיהם, ובמיוחד על האיסור שהטילו שלטונות טורקיה על כל קשר בין הפליטים ובין התקשורת. איסור זה נובע מחשש השלטון הטורקי מפני דליפה של סיפורי הפליטים לתקשורת המקומית שתביא לההתלהטות יצרים בטורקיה.
המתיחות ביחסים בין טורקיה ובין סוריה הביאו את שתי המדינות לרכז צבא על גבולן המשותף, ואם זו תגבר, ייתכן כי יפרצו פעולות איבה בין שני הצבאות. נקל לנחש שידו של צבא טורקיה תהיה על העליונה, ועובדה זו עלולה לגרור את אירן לתמונה. זו כבר שלחה איום לטורקיה שתתקוף על שטחה את הבסיסים של הכוחות הזרים שיבואו (כמובן) "לשחרר" את העם הסורי ממשטר אסד. חששה של אירן ממעורבות של נאט"ו בסוריה (כמו בלוב, באפגניסטן, בפקיסטן ובעירק) גדול למדי, היות שאירן לא תצליח להתמודד עם מעורבות בינלאומית כזו, וסוריה תאבד.
האקדח המעשן
מאז השבוע השני של ההפגנות בסוריה, לפני כשלושה חודשים, הגיעו ידיעות על אנשים מזוקנים, לבושים בבגדים אזרחיים היורים במפגינים. הואיל ועל חיילי סוריה ואנשי הביטחון שלה חל איסור לגדל זקן, המסקנה ההכרחית היא כי המזוקנים הם זרים. חלקם נשמעו דוברים פרסית, וכך נחשפה המעורבות האירנית בדיכוי ההפגנות. יש סימנים רבים גם להשתתפותם של חיילי חיזבאללה בציד האזרחים הסורים. קיימת סברה כי פעולתו הנחרצת של צבא סוריה נגד ג'יסר אלשע'ור נועדה לאתר שישה לוחמים אירנים שנתפסו בידי האזרחים ששאפו להבריחם לטורקיה על-מנת לחשוף את שיתוף הפעולה בין אירן ובין המשטר הסורי.
נוסף לחיילים, העבירה אירן לסוריה ציוד, כנראה מתוצרת סימנס ונוקיה, המאפשר לשלטון לעקוב אחרי התקשורת הסלולרית ואחרי אתרי התקשורת החברתית המשמשים לארגון ההפגנות ופעולות המחאה. ציוד זה מופעל באירן לצרכים דומים.
הסיבה למעורבותם של אירן וחיזבאללה ברורה: נפילת השלטון בסוריה עלולה לחסל את חוליית הקשר החשובה בין אירן וחיזבאללה, לבטל את ההישג של ייצוא המהפכה - אבן יסוד בתפיסת המהפכה האיסלאמית האירנית. בכירי השלטון הסורי, אם יקרוס, עלולים לספר לכל העולם מה היה חלקן של סוריה ושל אירן בטרור ששטף את עירק מאז 2003, כיצד שיתפו שתי המדינות פעולה בחיסולו של רפיק אלחרירי בלבנון ב-2005, כיצד הפרו ברגל גסה את החלטת מועצת הביטחון 1701 שאסרה על הברחת נשק ללבנון מאז 2006, מה היה אופי שיתוף הפעולה ביניהן (ועם
קוריאה הצפונית) בקשר למתקן הגרעיני שהופצץ באלכיבאר בשנת 2007, ומה היה חלקה של סוריה ביצוא הנשק האירני, האסור גם הוא על-פי החלטות מועצת הביטחון. מידע זה, אם יגיע לידי חוקרי האו"ם, עלול לספק למשפחה הבינלאומית את "האקדח המעשן" שיעניק למערב לגיטימציה לנקוט צעדים חריפים ביותר נגד אירן ונגד מנהיגיה ואולי אף יביא את העולם להחליט על פעולה צבאית נגד אירן. כך, נפילת המשטר הסורי עלולה לסבך קשות את המשטר האירני ואולי אף להביא לסוף שלטון האייתוללות שהסכסוכים ביניהם - ובמיוחד בין עלי ח'אמינאי, "המנהיג העליון", ובין מחמוד
אחמדינג'אד "הנשיא" - כבר יצאו אל קִדמת הדיון הציבורי באירן.
"נגד מזימות האימפריאליזם והציונות"
בעקבות קריסתו של המשטר הסורי והסתבכות המשטר באירן יישאר חיזבאללה ללא משענת לוגיסטית, ללא מקור לנשק ותחמושת, ללא תמיכה פוליטית וללא המקורות הכספיים שהזינו אותו בשלושת העשורים האחרונים. זוהי הסיבה שאנשי חיזבאללה מיהרו להוציא משטח סוריה בימים האחרונים טילים בעלי טווח בינוני וארוך שהגיעו מאירן, אך הוחסנו בסוריה מחשש שישראל תתקוף או תתפוס אותם. עתה, כשעתיד השלטון בסוריה מוטל בספק, וכדי לא להפליל את האירנים, החליט נסראללה כי הוא מעדיף להסתכן ולהחזיקם בלבנון, ולא להשאירם בסוריה המתפוררת.
נפילת השלטון בסוריה תעודד באופן נחרץ את כל הכוחות בלבנון המתנגדים לחיזבאללה, ותאחד אותם לנצל את ההזדמנות להסיר מעליהם את הסיוט השיעי המיליטנטי. אם יקבלו סיוע חיצוני, הם יוכלו לעמוד בפני כוונת חיזבאללה להשתלט על המדינה. נסראללה יודע זאת היטב, ולכן יש אפשרות שיפתח בפעולות איבה נגד ישראל שתשמשנה לו תירוץ לקפוץ לעמדת ההנהגה של לבנון, בשל מצב המלחמה עם "האויב הציוני", מבלי שלאחרים יהיה פתחון פה. מלחמה כזו תשרת גם את המשטר הסורי, שישתמש בה כתירוץ להמשיך את מצב החירום ולקרוא, כדרכו, לאוכלוסיה להתאחד תחת דגלו "נגד מזימות האימפריאליזם והציונות".
יהיה עליהם לאכול מיגיע כפיהם
המאורעות בסוריה הולידו כבר שני אירועים שבהם הביעו פליטים פלשתינים את שאיפתם לשוב לבתים בישראל שהם טוענים שהיו שלהם. גם אם נניח שהם רק רוצים לממש את זכות השיבה, לא ניתן להתעלם מהתחושה שהמאורעות בסוריה חיזקו אצלם את המוטיבציה להסתלק מהמדינה המשוסעת על-מנת לחיות באופן סביר במדינה מסודרת והגונה.
אלא שברקע עומד האסון שהמיט על הפלשתינים "אביב העמים הערביים" (הכינוי הלא מוצלח שדבק במאורעות מחצית השנה האחרונה בעולם הערבי): התקשורת הערבית - ובראשה ערוץ הלוויין אלג'זירה וגרורותיו - נטשה כמעט לחלוטין את העניין הפלשתיני, ומתרכזת זה חצי שנה במשברים הרבים ושותתי הדם המקיפים את העולם הערבי: מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן, סוריה והבעיה המתמדת: עירק. כאשר העולם הערבי "שוכח" את הבעיה הפלשתינית התסכול הפלשתיני ממריא, התרומות לפלשתינים מצטמצמות, וכל קיומה של הרשות הפלשתינית עומד בספק.
זוהי סיבת הלהיטות שמגלה חלק מן ההנהגה הפלשתינית לפנות לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלשתינית על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. לדעתם, הכרה כזו תמשוך את תשומת לב העולם לבעיה הפלשתינית, ותשיב את הפלשתינים למוקד ההתעניינות הבינלאומית.
אחרים חוששים מהכרזה כזו, כי אחריה יהיה עליהם לאכול מיגיע כפיהם ומזיעת אפיהם, לא מתרומות ונדבות, ולא ברור עד כמה, במצבם הנוכחי, הם אכן מסוגלים לעמוד על רגליים כלכליות איתנות. סיבה נוספת היא האפשרות כי מאות אלפי פליטים פלשתינים ייפלטו שוב מסוריה המתפוררת מפחד פרעות הרחוב, ויבואו להתיישב בג'נין, בשכם או בבקעת הירדן, ולרבוץ על הקופה הציבורית המתרוקנת.
לקריסת סוריה יש השלכה חשובה נוספת על הפלשתינים והיא היחלשות הקשר בין סוריה ובין חמאס, ובהמשך גם היחלשות הקשר בין אירן ובין חמאס. ייתכן כי תחזית כזו הייתה הגורם שדחף את ח'אלד משעל לקשור ידיים עם אבו-מאזן ולחתום עמו על הסכם הפיוס. נוכח ההבדלים הסוציולוגיים העמוקים בין רצועת עזה ובין יו"ש, נראה כי הסכם זה לא ישרוד לאורך ימים, וכי אנשי חמאס בעזה ימשיכו לפעול על-פי היגיון של מדינה עצמאית.
ישראל - העדפת הרע על פני הרע יותר
השבוע פורסם כי קצין ישראלי בכיר ביקר בארה"ב והביע את דאגתה של ישראל מקריסת השלטון הסורי, ומכך שנשק השמדה המונית המצוי כיום בידי צבא סוריה עלול ליפול לידי ארגוני טרור דוגמת חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי הנוכחים בסוריה ושפעילותם נעשית במגע ישיר עם אנשי השלטון. זכור מה אירע עם חומרים בקיעים שהיו במעבדות גרעיניות בברית המועצות לאחר קריסתה, ושמצאו את דרכם לאירן, לסין, לפקיסטן ולקוריאה הצפונית, לאחר שהעובדים במעבדות הללו קיבלו סכומי כסף גדולים עבור מכירתם. חלק מהעובדים הללו עברו עם החומרים, כדי לחלוק עם רוכשי החומרים את המידע ואת המומחיות שצברו. לכן החשש הישראלי מפני זליגת חומרים מסוכנים הוא חשש ריאלי ולגיטימי.
כאן עלינו להזכיר גם את הידיעות שהתפרסמו ערב המלחמה מעירק ב-2003 על הברחת תעשיית הנשק הביולוגי והכימי העירקית לסוריה על גבי משאיות שעליהן היו מורכבות מעבדות ניידות אלה, כדי להימלט מעינם הפקוחה של פקחי האו"ם. אם יש אמת בידיעות אלה, הרי שעל ישראל להתייחס במלוא הרצינות גם לגורל הנשק הביולוגי והכימי העירקי המצוי בסוריה, במקרה של קריסת השלטון במדינה זו.
אך מצד שני, שאלה חשובה היא האם האינטרס הישראלי ארוך הטווח תומך בהישארותו של בשאר והסובבים אותו. לאור כל האמור לעיל, ברור שקריסת השלטון בסוריה תפגע קשה באירן ובחיזבאללה, ועשויה להביא לפירוקה של סוריה לשש מדינות הומוגניות: מדינה עלאווית במערב, מדינה כורדית בצפון, מדינה דרוזית בג'בל א-דרוז בדרום, מדינה בדווית במזרח באזור דיר א-זור, מדינה בדמשק ומדינה בחלב. מדינות נפרדות אלה לא תצטרכנה אויב חיצוני כדי לאחדן "תחת דגלו של הנשיא", ולכן מרבית הסיכויים שהאווירה בינן ובין ישראל תהיה רגועה הרבה יותר ממה שחווינו ב-63 השנים האחרונות.
אין לחשוש מעליית האחים המוסלמים לשלטון, כי גם אם יהיה להם תפקיד בפוליטיקה העתידית, אין ודאות שהם ישלטו על המדינה וישליטו עליה אג'נדה ג'יהאדיסטית אנטי ישראלית. מלבד זאת, לו היה על ישראל לבחור בין דיקטטור בלתי לגיטימי - שישתמש בישראל כאויב לאיחוד העם, יעודד טרור כמו חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובסוף, כמו מובארק, יסולק מכיסאו ויוחלף באנדרלמוסיה - ובין ארגון כמו חמאס שגם הוא לא נחמד במיוחד (גלעד שליט, קסאמים וגראדים) אבל שולט באורח לגיטימי וניתן להרתיעו באמצעים אלימים, ייתכן כי עדיפה האפשרות השנייה.
לכן, על-אף שאין להתעלם מסוגיית הנשק להשמדה המונית, ברור כי נפילת השלטון העלאווי בסוריה תקדם את מעמדה האסטרטגי של ישראל, תשפר את יכולת המו"מ שלה עם שכניה, ואולי אפילו תתקבל - בדיעבד, לא מלכתחילה - על-ידי שכנינו כמדינה שניתן לחיות עמה בשלום, כי כידוע, שלום במזרח התיכון ניתן רק לבלתי מנוצחים.
