קראתי את הראיון עם האלוף גדי אייזנקוט שהתפרסם במוסף "7 ימים" (15.7.11); קראתי והפכתי מאזרח מודאג לאזרח מודאג מאוד. האלוף מנסה להגיש לנו את הכישלון הצבאי של מלחמת לבנון השנייה ארוז בנייר צלופן. הוא מפנה אותנו לתוצאה שהיא בתמצית שקט בהווה והגברת יכולות הפגיעה במטרות. "אנחנו היום במצב הרבה יותר טוב מולם. תמונת המודיעין השתפרה בצורה משמעותית, גם תמונת המטרות שלנו השתפרה בצורה משמעותית וחיזבאללה מבין את זה".
מה אומר – דז'ה וו. עוד מצלצל לי באוזניים המשפט של רא"ל מסוים שנאמר לפני עשור או יותר, אחרי ה"נסיגה" מלבנון ובפני מאגר הטילים המתרבים של החיזבאללה "שיחלידו בקני השיגור". מהר מאוד הוברר כי פגיעתם של טילים חלודים היא די רעה.
את "השגיאה המרכזית" בניהול המלחמה רואה האלוף ב"אי-קיצור משך הלחימה ואי-הבנה שהעורף נמצא תחת מתקפת טילים שהוא לא ערוך לה (ולא חלילה באופן ניהול המלחמה) – היו עוד שגיאות אבל זו הייתה הקריטית". אז זהו שלא. העורף גילה עמידות שהיא מעבר לציפיות של הצבא, והצבא לא עמד בציפיות לא רק של עצמו, כפי שמודה האלוף, אלא של העם כולו.
אני יוצא מתוך הנחה שאם טרחתי וקראתי את דוח וינוגרד גם האלוף אייזנקוט קרא את הדוח הזה, ושם הוא יכול למצוא את אשר אמור היה לדעת מתמונת המערכה בשטח ושאותן "עוד שגיאות שנעשו". היו שגיאות בסיסיות ביותר שנעשו ברמת החילות, הערכיות והפיקוד, מחדלים ברמת התכנון והביצוע, מחדלים ברמת ההכנות, המוכנות והיכולות להניע דרגים לכוחות שבשטח, היעדר מנהיגות – מפולת צבאית מוחלטת. התוצאה בה מנפנף האלוף אינה רלוונטית לאופן ניהול המערכה והפעלת הכוח. התוצאה היא פועל יוצא של פרמטרים רבים, רובם מדיניים, ואם "חבורת הפיקוד" של צה"ל 2006 הייתה עושה את עבודתה במקצועיות המצופה, התוצאה הייתה משופרת בהרבה. מצביא אינו יכול לטאטא את כישלונו המקצועי תחת מרבד התוצאה.
מועמד מדאיג לרמטכ"לות
ולמה היום אני מודאג יותר? כי האלוף אייזנקוט, תוצר ההכנות והניהול של מלחמת לבנון השנייה, הוא מועמד מוביל לרמטכ"לות. לא שאני מזלזל בניסיונו וכישוריו המוכחים, אלא שיש שני היבטים מטרידים בהתייחסותו. ההיבט הראשון מתייחס לאסכולה ממנה הגיע כפי שהוא עצמו תיאר: "הדור שלנו פיקד על המערכה נגד הטרור הפלשתיני מ-2000 עד 2006 והביסו". כאן בדיוק קבור הכלב. אותה תקופת עימותים עם מחבלים הפכה את הצבא מגוף משולב מסגרות למענה מול איומי צבאות לאסופת "יחידות מיוחדות" שהתמחו בלוט"ר. השריון הוזנח, תרח"טים הידלדלו, אוגדות לא תורגלו וכפועל יוצא כישורי המפקדים וניסיונם המקצועי הצטמצמו לפעילות הייעודית - ריצה אחרי חמושים.
ההיבט השני מבחינתי, הוא היושר המקצועי. במקום למכור לנו סוכריות, ראוי היה שהאלוף ישיר מבט ויאמר באופן מפורש ובלי תירוצים – כשלנו. אנחנו משנים כיוון,
גבי אשכנזי כבר הניח תשתית איתנה לצבא אחר, לתפישה אחרת, להבנה שמאחורי כל איום זמני מסתתרים שלושה איומים עתידיים ולא זהים בהכרח, והצבא לא יכול להרשות לעצמו להזניח תחומים ונושאים שאמורים להימצא כשרים בכל רגע נתון. אם כך היה אייזנקוט מתבטא, הייתי מוריד את מפלס הדאגה שלי חזרה ברמה אחת.
