"חוק החרם" מסמן את תחילתה של הגבלת זכות המחאה הבלתי אלימה. העברת החוק העבירה גם מסר שמאבק נגד אפליה ממוסדת אינו לגיטימי, וראוי להגבלה. מאידך גיסא, החוק נתפש על-ידי רבים כהצעה מתגוננת. בשיח הציבורי התמקדו בחלק של החוק הנוגע להחרמת תוצרת ההתנחלויות, ולא פעם הצדיקו מרכיב זה בטענה שהחרמת קבוצה מובחנת, כמו יהודים החיים בגדה, נגועה בעצמה באפליה על רקע אתני, גיאוגרפי או דתי.
הטענה הזו, על פניה, משכנעת מאוד, וחשוב להתעמק בה, שכן היא בסיס הלגיטימיות של החוק האיום הזה.
כפעילת זכויות אדם הייתי מתנגדת נמרצות להחרמה שרירותית של יהודים החיים באזור גיאוגרפי מסוים, ורואה בה התנכלות לקבוצה לאומית-דתית. כך היה נוהג גם כל ארגון זכויות אדם מקצועי שאני יכולה להעלות בדעתי.
אלא שהקריאות לחרם על תוצרי ההתנחלויות לא מבקשות להחרים יהודים החיים בגדה בשל היותם יהודים, או חובשי כיפות סרוגות. המוטיבציה היא להחרים את תוצרתם של מי שחיים ופועלים באזור שבו מתקיים משטר צבאי מפלה. זהו משטר המעניק ל
מתנחלים זכויות אזרחיות עודפות, בעודו שומר את הפלסטינים כנתינים שזכויותיהם מופרות חדשות לבקרים וכבודם נרמס כמעט בכל מחסום. את התוצרים של המשטר הזה, החל בגדה, מבקשים גורמים שונים להחרים.
וזה העניין כולו: החרם אינו נגד קבוצה בשל מאפייניה המולדים; במובנים מסוימים הוא אף לא נגד המתנחלים. מי שעבר מיצהר לירושלים או לפתח תקווה איננו מטרה של קריאה לחרם. אפילו המתנחלים החיים בגדה, אילו היו גרים שם לצד הפלסטינים כשווים בין שווים, במסגרת הסכמה של הריבון בשטח, ודאי שהיה זה לא מוסרי להחרימם. מכאן ניתן ללמוד שקולות החרם מכוונים נגד הלגיטימציה לגור, לפעול ולייצר מוצרים במסגרת משטר צבאי המפלה בני-אדם על בסיס אתני ודתי.
במקורות רבים של היהדות אנו מצווים לחיות עם הגר באופן שווה. זו נקודת המוצא: שוויון הזכויות ניתן לגרים באופן גורף, כי גרים היינו בארץ מצרים; ואילו ענישה או סנקציות מוטלות רק על פרטים, בשל מעשיהם או מחדליהם האישיים (או למי שאינם מקיימים את שבע מצוות בני נוח הבסיסיות). אבל משטר הכיבוש בגדה הוא כזה שכל פלסטיני - בלי קשר למעשיו - נולד למעמד של נתין מופלה במולדתו; ואילו כל יהודי תושב ההתנחלויות - שוב, בלי קשר לדמותו המוסרית - נולד למעמד נעלה של אזרח המדינה הכובשת.
את המשטר הזה מבקשים גורמים בחברה הישראלית להחרים, כצורה של אפליה קיצונית המוחלת בקנה מידה כביר ולאורך שנים. איסור על חרם כזה הוא, אם כן, לא רק הגבלה קיצונית ומסוכנת של
חופש הביטוי, אלא גם קביעה כי מאבק באפליה אינו לגיטימי; ובפרט אינו לגיטימי כשהוא מערער על קבוצות כוח כמו ההנהגה האידיאולוגית של המתנחלים. ואם קבעה הכנסת שמאבק באפליה כה מובהקת אינו לגיטימי, מה זה אומר עלינו כחברה?
ועל אף כל זאת, כלי החרם הוא בעייתי ומורכב - הוא אינו סלקטיבי, ואינו תמיד רגיש לנסיבות החיים שהובילו פרטים שונים להתיישב בשטחים. אבל זה דבר אחד להימנע מלתמוך בחרם על מוצרי ההתנחלויות, ודבר אחר לחלוטין - לצייר חרם זה כמפלה מיסודו וכלא-לגיטימי, ולעגן בחוק אפשרות לפגוע כלכלית במוחים באמצעות כלי זה. זוהי כבר הצרה מסוכנת של חופש המחאה ושל ההתנגדות האזרחית בכלים לא אלימים. בעוד שהארגון שבמסגרתו אני פועלת, "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", אינו תומך בחרם, הוא רואה בדה-לגיטימציה של כלי זה בחוק דבר חמור ואנטי-דמוקרטי, שגם יפגע בדמותה של מדינתנו בעולם.
