לדעת מה יהיה

בראשית בריאת היקום הינה למעשה, בו-זמנית, גם בראשית הזמן. הזמן, והקצב בו הוא "צועד", נראה קבוע. מצד שני, כאשר מתבוננים באירועים שקורים מסביבנו, ובטמפו שבו אירוע אחד רודף את משנהו, נראה שהזמן חולף במהירות מתגברת והולכת. ראיה לתחושה זו הינה קריאה בספרי היסטוריה. בכל ספר היסטוריה בעל יריעה רחבה שמתחיל אלפי שנים לאחור ומסתיים בימינו אנו, אי-אפשר להתעלם מן העובדה שרובו מתייחס לתקופה של לפני מאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות. מדוע זה כך? הסבר אחד הוא שיש למעשה הרבה יותר מידע אודות הדורות האחרונים מאשר לגבי המילניאה הקודמים. הסבר שני הוא שהתקופה האחרונה דחוסה יותר באירועים משמעותיים -- בין היתר בגלל השפעת התקשורת הגלובלית המתקדמת בקצב מדהים -- כך שאנשים מגיבים לאירועים בזמן מהיר יותר בהשוואה לאורך הזמן שהיה נדרש להגיב בתקופות מוקדמות יותר. כל אלה מהווים פרספקטיבה כללית. ברם, מה להן ולעם ישראל ולייעודו בעולם הזה? אני מאמין שלקצב המואץ של ההיסטוריה העולמית בעת האחרונה יש קשר הדוק להיסטוריה ולעתידו של עם ישראל. מחורבן הבית השני עד לאמנציפציה של יהודי אירופה, קצב ההיסטוריה היהודית התנהל בעצלתיים. ברם, מאז, ובעקבותיה היציאה הגדולה מן הגטאות של אירופה, החשיפה לחברה הלא-יהודית, והרצון להשתלב בתוכה כשווים, אפילו כמצטיינים , הביאו לריאקציה גדולה של קנאה ושנאה כלפי היהודים -- שהובילה ישירות לשואה ולהקמתה של מדינת ישראל. כדאי שנשים לב שמבחינת ההיסטוריה היהודית, "תאוצת" הזמן התעצמה עם משפטו של דרייפוס ב-1895. אותו משפט היה האירוע הבולט והאב-טיפוס באותה עת לשנאת היהודים ולדחייתם ע"י החברה הלא יהודית. משפט זה גרם לתיאודור הרצל להרהר לראשונה בבעיית היהודים באירופה, ולהוציא לאור את ספרו "יודנשטט" -- "המדינה היהודית" -- ב-1896. הספר עשה רושם גדול על יהודי אירופה והפך לרב מכר. תוך שנה אחת בלבד -- 1897 -- כינס הרצל את הקונגרס היהודי הראשון בבזל, שבו הכריזו יהודי אירופה על כוונתם להקים בית יהודי בארץ ישראל. אחרי מאמץ אדיר של הצתת הדמיון היהודי בנחיצותם של מדינה יהודית והחזרתם הביתה של יהודי הגולה, נפטר הרצל ב-1904. בשנת 1917, שלוש עשרה שנים אחרי מותו של הרצל -- ועשרים שנה אחרי הקונגרס היהודי הראשון -- הכריזה ממשלת אנגליה, דרך שר החוץ שלה, לורד בלפור, על כוונתה להקים בית לאומי ליהודים -- בארץ ישראל. עברו עוד עשרים שנה, וב-1937 החלו שנות הגיהנום של עם ישראל -- שבהן שליש מן העם הושמד ע"י "הנאורה" שבמדינות אירופה -- גרמניה. עברו עשר שנים נוספות והארגון החדש שהוקם בעקבות מלחמת העולם השניה -- "האומות המאוחדות" -- החליט בנובמבר 1947 על כוונתו לקבל את מדינת היהודים כחברה בו. חלפו בדיוק עוד עשרים שנה -- 1967 -- ובמלחמה בת ששה ימים בלבד, כבש הצבא הישראלי את ירושלים, יהודה ושומרון וחבל עזה, והחזיר לעם ישראל את כל שטחי מולדתו ההיסטורית -- נס גלוי לכל מי שעיניים בראשו. בדיוק עשרים שנה לאחר מכן, בדצמבר 1987, כשנתיים לאחר שחרורם של 1,150 מחבלים רוצחים עבור שלושה חיילים, ובאווירה גוברת של מיאוס בנס הגדול של כיבוש יש"ע, החלה "האינתיפאדה" -- מלחמת טרור של פגיעה באזרחי מדינת היהודים -- שלא כובתה לחלוטין עד עצם היום הזה. הערבים, שבינתיים קיבלו מעמד של עם -- "פלשתינים" -- חשו שהיהודים לא מוכנים להילחם עבור אדמתם ביש"ע ובירושלים, וע"י מלחמת טרור הם עלולים להתקפל. ואכן, הם צדקו! ב-1993 בהסכמים שהוכנו בניגוד לחוק האוסר מגע עם ארגוני טרור -- בישל שמעון פרס את מסירת שטחי יש"ע ל"פלשתינים". ב-1995, על-רקע אותם הסכמים, ראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח. בשנת 1998 ניסה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, למסור 97% מיש"ע, כולל את הר הבית, ל"פלשתינים" -- ומשום מה, וליתר דיוק, בעזרת השם, נכשל -- כי ערפאת סירב! ב-2005, על-רקע פשעים חמורים שהיו אמורים להובילו מבית ראש הממשלה לבית הסוהר, החליט אריאל שרון להפוך את עורו וקבע שכל הישובים והגבעות שהוא דחף את בנייתם משך שנים רבות הינם מכשול לשלום ומהווים "כיבוש". ולכן, "עריק" שרון הרס 21 ישובים בחבל עזה והותיר ללא בית כ-10,000 יהודים. מיד לאחר מכן הקים החמאס מדינת טרור באותו חבל ארץ. קצב ההיסטוריה קיבל תאוצה חזקה עוד יותר, כי שנה אחת בלבד לאחר מכן פרצה מלחמה בצפון -- נגד ארגון טרור שקלט שאפשר לגרש את היהודים מביתם בקלות יתרה. כתגובה למטר כבד של טילים -- שנורו על-ידי החיזבאללה -- רבבות יהודים מקרית שמונה ועד חיפה ברחו מביתם. כאשר אנשי חמאסטן -- שקמה עקב הגירוש מגוש קטיף -- ראו את הקלות שבה ניתן להצליח נגד צבא היהודים, ב-2008, אחרי שאלפי טילים נחתו על יישובי עוטף עזה, פרצה מלחמה כנגד אותה ממשלת עזאסטן, מדינת אויב שישראל הקימה במו ידיה -- במעשה איוולת ושחיתות שאין כמותו. היום מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים גורלית ממש. קיומה הפיזי כבר אינו בטוח. מדינה ניאו-נאצית מוסלמית נמצאת עמוק בתוך תהליך של ייצור פצצות גרעיניות, ולבטח יהיה לה את היכולת לשגר אותן לעבר ישראל תוך תקופה קצרה. העולם, ובמיוחד ארה"ב, בהתנהגותו של נשיא מאוד אנטגוניסטי לישראל, מתכוון כנראה להשלים עם התחמושותה הגרעינית של אירן. המצב עגום מאוד כי ישראל מוקפת מן הצפון ע"י גרורה של אירן שהשתלטה על לבנון, מן המזרח ע"י פתחסטן ואירן, ומן הדרום ע"י חמאסטן -- כאשר פניה של מצרים לשלום כבר אינן הנחת יסוד לקברניטי המדינה. בתנאים נוראיים אלו ראש הממשלה ויועציו מהרהרים ברצינות האם להקים מדינה פלשתינית שלישית (ירדן וחמאסתן הינן השניים הראשונות) שתסכן את קיומינו, ממש. משום מה עדיין אין למר נתניהו את העוז לומר לעולם שכפי שמשטרו של מובראק הובס, וכפי שהמשטרים בכל מזרח התיכון מעורערים, לא רק שאין טעם להיכנס להסכמים עם ערבי יו"ש -- שטיבן ואריכות ימיהן אינו ידוע לאיש, אלא שיש טעם רק לשינוי כיוון אחד -- להוביל למהפך בירדן כדי שגם אזרחיה הפלשתינים (שמהווים מעל 70 אחוז מן האוכלוסיה) יהנו ממשטר דמוקרטי. ובכך תעלם הדרישה להקמתה של מדינה פלשתינית ביו"ש. ואכן, נשאלת השאלה: מה יהיה? התורה הקדושה מספקת לנו את האופציות: "והיה כי-יבֹאו עליך כל-הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...ושבת עד-ה' אלקיך ושמעת בקֹלו...ושב ה'...ורִחַמֶך ושב וקִבֶצך מכל-העמים...ונתן ה' אלוקיך את כל-האלות האלה על-אֹיביך ועל-שֹנאֶיך אשר רדפוך" (דברים ל, א-ז). התרגום לימינו אנו: הקב"ה מצעיד את ההיסטוריה היהודית "בנגלות" של ארבעים שנה ("ארבעים שנה אקוט בדור"). ה' עושה נס, העם לא מגיב בצורה הראויה, אז הוא שוב עושה נס. עוד עשרים שנה עוברים וה' מואס בעמו. כך היה בשנת 1987 וב-1917. העם לא עלה בהמוניו לציון ואז הסתיר ה' את פניו מאתנו, מה שאיפשר לשואה להכות בעם ב-1937 -- ארבעים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון. ה' ריחם על עמו ב-1947, והקים את המדינה -- בנס. הוא עשה נס שני ב-1967 כדי שהעם היושב בציון יזכה לכל מולדתו ההיסטורית, וגם זה לא עזר -- לא ראינו, לא הבנו ולא האמנו. אז החליט הקב"ה להנחית עלינו את האינטיפאדה הראשונה ובעקבותיה את המלחמה המתמשכת מאז -- מלחמה שתכריע מי רוצה את הארץ יותר -- היהודים או הישמעאלים -- וכתוצאה מכך את גורלו של עם ישראל. הגיע הזמן, סוף סוף, שנחבר את הנקודות ונבין מה קורה לנו. ראשית צריך לשים את ההיסטוריה היהודית בפרספקטיבה הנכונה-- 1897, 1917, 1937, 1947, 1967 ו-1987, עד היום. האירועים הגדולים התרחשו כל עשרים שנה, חוץ מהיוצא מן הכלל -- קום המדינה -- כאשר ה' ריחם על עמו והאיץ את קום המדינה בעשור, אחרי שמחל לנו על שלא הקמנו אותה ב-1937 (ארבעים שנה אחרי הקונגרס הראשון), מעשה שהיה מונע את השואה, לעניות דעתי. שנית, צריך להבין שכל ראש ממשלה שכיהן מיום חתימת הסכמי אוסלו סיים את תפקידו בצורה רעה -- יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו (קדנציה ראשונה), אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. לא צריך להיות נביא כדי לדעת מה יהיה גורלו של בנימין נתניהו אם הוא ילך בדרכם של קודמיו. ועוד, לכל מובילי הגירוש מגוש קטיף -- מה קרה להם? לאריאל שרון, לבנו עמרי, לרמטכ"ל דן חלוץ, לראש מנהלת סל"ע, לרב הראשי של צה"ל, לרב הראשי של המשטרה, לחיים רמון, לאהוד אולמרט, למשה קצב, למפכ"ל המשטרה משה קראדי, ולציפי לבני שנוצחה בבחירות האחרונות ע"י נתניהו, וליואב גלאנט, מזכירו הצבאי של אריאל שרון בעת הגירוש. כולם נענשו -- אולצו לפרוש מתפקידם, ורובם עשו זאת תוך שנה אחרי אותו גירוש. ולהפך, השר היחיד שפרש מממשלת הגירוש ברגע האחרון הצליח להגיע לכס ראשות הממשלה. הדבר ממש מדהים! וכמובן טמונה בתוכו אזהרה ברורה לבנימין נתניהו -- לפקוח את עיניו כדי שגורלו לא יהיה דומה לגורלם של קודמיו. ראש הממשלה צריך להבין ששום מנהיג יהודי לא צלח לאורך זמן בדרך של כניעה, ויתורים, כי לדרך הזו יש רק סוף אחד, מר וידוע מראש. האמת ההיסטורית צריכה להיות נר לרגליו של בנו של היסטוריון, והאמת, שאין בלעדיה, היא שירדן היא פלשתין, וכאשר המלך עבדאללה יאבד את כתרו, יהיה לעם "הפלשתיני" מדינה. ולכן כל מדינה נוספת לאותו עם הינה טעות נוראית שעומדת בניגוד להלך ההיסטוריה, בניגוד לייעודו של עם ישראל ובניגוד לרצונו של אלוקי ישראל. נתניהו צריך רק לבחור -- האם הוא חלק מהפתרון הצודק, האמיתי והאלוקי או שהוא חלק מן המכשול לאותו פתרון. די לטקטיקות ומניפולציות ולשיקולי "מה יגידו ומה יחשבו אובמה, הקוורטט, הערבים האירופים, וכו'." ראש ממשלת ישראל חייב לאחוז בתורה ולומר לעולם כולו -- "זו ארצנו ע"פ דבר ה' ואין לאף אחד את הזכות -- לא לי ובטח שלא לאף נוכרי -- לפעול בניגוד לרצון ה'." לראש ממשלה כזה התפללנו. כל כיוון אחר חייב להוביל לאסון גדול ע"פ המתווה שהחל ב-1897.