מרגע שעלה האוהל הראשון בשדרות רוטשילד לכותרות, עלה גם החשש שבמידה ויהיה אירוע ביטחוני הוא ישטוף את גל המחאה החברתית, מוצדקת ככל שתהיה. החשש הזה עמד כמעט בכל רגע נתון באוויר האוהלים בימיה הראשונים של המחאה. אחר כך החלו דיונים פוליטיים עמוקים יותר שכללו את תקציב הביטחון השמן ובשוליים גם את הפקרת האזרחים במלחמת לבנון השנייה ואת יישובי הדרום מרגע שהחלו להיות מטרות לקאסמים וגראדים. בשולי מחאת האוהלים הצליחו להגדיר את המחאה הזו, הפקרת הפריפריה והפקרות יוקר המחייה, לאחת.
בהרבה מאוד רגעים במאהלים, המרחק בין שדרות לרוטשילד נראה קצר מאוד. וחשוב לומר שתובנה, אחת מני רבות, עלתה בשיחות האוהלים ולפיה הפקרת יישובי הדרום והצפון קשורה בקשר עמוק למחאת הדיור. בשדרות מפקירים את ביטחון התושבים וברוטשילד מפקירים את הביטחון של התושבים, פעם זה בביטחון מפני טילים ופעם ביטחון כלכלי. ואכן, הפקרת יישובי הדרום ומחאת האוהלים זו אותה מחאה בדיוק, ושום ספין לא יצליח לעבוד כאן. לא הפעם, לא כשעם שלם קם ומתעורר. זו אותה הפקרות מרתיחה שלא סופרת את האזרחים בשום צורה. דווקא עכשיו מי שרוצים לחיות בארץ הזאת בכבוד ובביטחון חייבים להמשיך ולמחות.
תקציב הביטחון הבזבזני שלא מצליח להגן עלינו הוא חלק מהעניין, ויש להילחם בו על-מנת שגם הצבא יבין שעליו לשרת קודם כל את האזרחים, כל האזרחים. נתניהו, שמהווה חלק מאותה מדיניות ממשלתית ארוכת שנים של הפקרת אזרחים, לא הצליח להביא שלום, עכשיו מתברר שגם לא ביטחון ועל הדרך ריסק את החברה וככל הנראה גם את הכלכלה. לא נכון להטיל את כל האשמה עליו, אך יש צורך לשנות את השיטה עכשיו, במשמרת שלו, ולדאוג שאזרחי ישראל לא יופקרו - לא במרכז, לא בדרום, לא בצפון, לא במזרח ולא במערב. לא מתוך סנטימנט פוליטי אלא מכיוון כך ראוי שיהיה תמיד. זו החובה של המדינה כלפי אזרחיה.
מחאת האוהלים קשורה להפקרת יישובי הדרום והצפון (מלחמת לבנון השנייה כמשל) ואי-אפשר לנתק בין השניים. מי שלא ממגן גני ילדים, לא דואג לבריאות של הילדים שם ולא ממש אכפת לו אם הם יהיו עובדי קבלן כשיגדלו ואם התזונה שלהם תהיה ראויה. גם לא מעניין אותו אם הם יצליחו לרכוש דירה או לנסוע בתחבורה ציבורית ראויה. המיקום הגיאוגרפי זניח, אזרח הוא אזרח הוא אזרח. הטילים אינם מבדילים בין מרכז לפריפריה וכך גם השלטון בישראל.
אומר זאת שוב, זה אותו מאבק בדיוק. משרד הביטחון מתנהל בדיוק כמו משרד השיכון. לצורך ההשוואה: הוא לא סופר את האזרחים. הוא חושב שהם נועדו לשרת אותו ולא הוא אותם. זו אותה המדיניות שמתנכרת לאזרח ולא מרגישה צורך לדאוג לו. צבא שלא רואה את תפקידו כמגן על האזרחים (אני מתייחס בעיקר למיגון וכיפת ברזל בעיקר) חוטא לתפקידו. בזמנו התבטא האלוף אייזנקוט בצורה שחושפת את השיטה המסואבת כולה: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש", הבהיר לכולם האלוף בהתייחס למערכת כיפת ברזל, "המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי
חיל הים ובסיסי הגיוס - גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". המשמעות של "לא נוח" - אם אני מצליח לפרש נכון את אייזנקוט, היא ככל הנראה כמה אזרחים מתים.
השיטה הזו מתחילה במחירי קוטג' אסטרונומיים, עוברת בהזנחה פושעת של כיבוי האש ונגמרת באי מיגונם של גני ילדים. "השמיים הם הגבול" מבחינת ההפקרות, ובקיצור: התנכרות לאזרח הישראלי בכל מקום, בכל תחום חיים, ללא הבדל ומתוך סיאוב מוסרי. ההתנכרות לאזרח הישראלי היא עמוקה יותר - מחיר הקוטג' קשור למחיר החינוך ולמחיר הביטחון. כולם נזרקים לפח בשם מדיניות שלא סופרת את האזרח. עד כאן. מעכשיו משרתי הציבור מתחילים לשרת את הציבור. כולנו צריכים להבין סוף סוף שביטחון הוא עניין חברתי כלכלי ומדיני.
