לאן הגענו?

המכנה הנמוך

דומה כי בים המלח, במקום הנמוך ביותר בעולם, הגענו למכנה המשותף הנמוך ביותר בפרויקט צילום העירום ההמוני בשחר של יום שבת קודש. אחרי צ'יצ'ולינה המיתולוגית, שרצה לפוליטיקה בארץ המגף על גל תצלומי העירום שלה, ואחרי ויקי כנפו, ששיווקה את גופה לפרסומת מסחרית, כמכשיר למחאה חברתית (וכמובן למען בצע כסף), קיבלנו את שיווק ים המלח, כאחד משבעת פלאי תבל, באופן משודרג, איך לא, באמצעות העירום הקיבוצי. שימוש בעירום, כמכשיר לשיווק מטרות פוליטיות, חברתיות וכלכליות ולקידומן - ועוד במסווה של אמנות - מצביע לא רק על פשיטת רגל ערכית ומוסרית של החברה, אלא לא פחות על פשיטת רגל שיווקית, כאשר האמצעי האחרון לקידום מכירות הוא ההתערטלות. לאן הגענו? אחר כך מתריעים על נשים המשמשות אובייקט גופני בפרסומות.

דליה מחכה לפרץ

תשכחו מהפמיניזם ומהשד העדתי. דליה רבין מחכה לעמיר פרץ ותומכת בו בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה. ומה הפלא? פרץ לא שוכח להניף, בצד הדגל החברתי, את הדגל המדיני של השלום, כמורשת אביה היקר, ראש הממשלה לשעבר, שאַף נרצח על מזבח דגל זה. לעומת זאת, שלי יחימוביץ', חברת הכנסת המצליחה, שרוצה לצבור פופולריות רבה ואוהדים חדשים, מנסה לרכוב בהצלחה על גל המחאה החברתית בארץ, ולהניף את הדגל החברתי כדגל הבלעדי. טובה ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ כבר אמרנו?

דוקטור אחמד ומיסטר טיבי

דוקטור אחמד ומיסטר טיבי? כן, אתם קוראים נכון. מראשית כהונתו בכנסת, על-אף הצהרת האמונים למדינת ישראל, ח"כ טיבי שימש יועצו הנאמן של יאסר ערפאת. וגם אחרי מות הראיס, המשיך במסעותיו לארצות עויינות ובשיתוף פעולה עימן, אף אם נחלץ מזרוע החוק. עלילות טיבי עלו שוב לכותרות, בליוויו המפוקפק בטיסה של אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלשתינית, לארצות הברית, כדי לדרוש הכרה חד-צדדית של האו"ם במדינה פלשתינית עצמאית. גם את במת הכנסת מנצל טיבי הבלתי נלאה ניצול ציני למען אינטרסים פלשתינים בלבד. זאת תוך שהוא נהנה מכל מנעמי השכר וההטבות השמנות של כנסת ישראל. דומני שהגיעה השעה לומר לטיבי די לציניות ודי לניצול בחליבת הפרה הציונית. שיילך לעזה. האם לא ראוי שיהיה ח"כ במדינת פלשתין?

הכבוד הלאומי

מכירים את הבדיחה העממית על אותו נאשם, שגם אכל דג מסריח, גם לקה במלקות, וגם גורש מן העיר? דומני, כי ברוח זו, זה מה שהיה קורה לנו אילו היינו מתנצלים בפני טורקיה, על חלליה במשט המפורסם. גם אם היינו מתנצלים, רק היינו מושפלים, ויחס הטורקים אלינו לא היה משתפר (עיין ערך מצריים). זו התשובה הניצחת לטענה המופרכת, שהתנצלות הממשלה הייתה מחוללת את המפנה המיוחל ביחסה של טורקיה למדינת ישראל. כל הכבוד לביבי, שלמרות זיגזוגיו האופייניים, בסופו של דבר היה נחוש שלא להתנצל. הכבוד הלאומי זו לא מילה גסה. הוא נכס איסטרטגי חשוב.

לא שפוי?

האם גבי חן, שדרס בזדון שני חיילים בעכו - ופצע רבים אחרים - הוא מתחזה סידרתי לחולה נפש, שאינו כשיר לעמוד לדין - כפי שעולה מ-3 חוות דעת פסיכיאטריות? אחרת, בהנחה שלא היה קרטל בין הפסיכיאטרים, כיצד אפשר להסביר שאיש בלתי שפוי היה מסוגל לנהוג במשאית, ולהגביר את מהירות הנסיעה בדיוק בתחנת ההסעה של החיילים, במטרה לפגוע בהם? כל זאת לא לפני שקנה בקבוק ערק ושתה ממנו - כי אם שותים, דורסים כמובן - והוא הרי יצא בקור רוח למסע הרג מתוכנן על הכביש. אז תגידו, פסיכיאטרים מלומדים, זה איש שאינו כשיר לעמוד לדין? לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין, שגם אם היו לחֵן הפרעות נפשיות, מכאן ועד לאבחנה המקצועית האמורה הדרך רחוקה.

פרס ישראל

על הכביש אל תמהר - פן תיעצר! לקלוד אייזיק, שדרס למוות את לי זיתוני בתאונת פגע וברח, ונמלט לפריז, מגיע פרס ישראל. בראש ובראשונה הוא ראוי לפרס ההתנצלות והחרטה, שהוא מביע אי שם מצרפת הרחוקה, ואף לפרס הניחומים למשפחה האבלה, וכמובן, איך לא, לפרס המילוט המהיר מגבולות הארץ. מסכן הבחור. הוא בכלל לא ראה את לי על הכביש. הוא רק דהר במרוצה במעבר חצייה(!) (ועל כך הוא ראוי לפרס הטירוף) ודרס אותה. אז למה מגיע לו להיות 20 שנה בכלא. כמה חבל שהוא לא חשב על החרטה ועל החופש רגע לפנֵי התאונה. כי אז הוא לא היה מבצע את עבירות התנועה החמורות, והיה חוסך את המוות המיותר של הולכת רגל תמימה, ואילו הוא היה נהג חופשי ומאושר. ולוואי והוא ידליק נורת אזהרה בקרב נהגי ישראל לזהירות בדרכים, תחת הלוגו: "יפה נהיגה במחשבה תחילה". "עצוֹר - לפני שיהיה מאוחר מדי". וקלוד אייזיק כמשל.