מי שעקב אחרי הפרטים של סכסוך הרופאים האחרון יודע שמי שניהל ותפר את הפתרון הקלוקל הנוכחי היה בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. בית המשפט דחף את עניין הבוררות, בית המשפט "מינה" את הבורר ובית המשפט הגדיר יחד עם הצדדים את גבולות הפעולה של הבורר. ההסכם הרע הזה הוא פרי יצירתו של בית המשפט העליון.
ואיך הגענו לכך שבית השפט העליון מחליף את המוסדות והופך להיות ידה הארוכה של הרשות המבצעת? או שמא המזכ"ל עיני נרדם בשמירה והנשיאה ביניש החליטה להחליף אותו כראש ההסתדרות?
באופן תמוה ומוזר ביותר התערב בית המשפט העליון בסכסוך, בעקבות עתירה חלולה שהוגשה, ובג"צ עקף בסיבוב את בית הדין לעבודה, אשר דן באותה עת בדיוק באותו עניין, ללא כל הקפדה על עקרונות בסיסים לעתירה לבג"צ כגון: מניעת שיהוי, חובת מיצוי הליכים, מניעת עתירה מוקדמת, עילת עתירה מבוססת, וכיו"ב הוא פרץ לאקרנים כמושיע לאומי "כל יכול". שעות על גבי שעות של דיונים סופר מתוקשרים, כאשר ליבת הסכסוך לא הייתה כלל לטעמי על השולחן.
מדורת שבט. מדורת השבט של הפרקליטות, העותר, ההסתדרות הרפואית ובג"צ אפתה לנו תפוח אדמה לוהט ומר, תפוד הנזרק עתה מיד ליד, כאשר עתה לאחר שהתברר עומק הברוֹך, הבג"צ יושב מאחור וממלא פיו מים.
לא בכדי אסור לבית משפט מנהלי להתערב מוקדם מידי בסכסוכים, כי כאשר הוא עושה כן הוא נכנס בנעלי הרשות המנהלית, והוא זה המקבל את ההחלטות בשבילה. הרי לא לשם כך נועד ההליך של עתירה מנהלית. הוא נועד לתקן מעשים מנהליים עשויים או שלפחות עברו שלב פורמלי של מעשה, וודאי שאסור לבית המשפט להתערב טרם נעשה מעשה כלשהו, טרם נתקבלה החלטה בעלת תוקף ובעלת משמעות פורמלית.
כך פעל גם בית המשפט העליון בעניינה של
ועדת וינוגרד ולטעמי בית המשפט העליון והוא בלבד אחראי למפץ הגדול והריק שהפכה להיות שעדת וינוגרד. מהרגע שכולם הבינו שהיא מאוד רצינית (ערב פרסום מסקנות הביניים ומיד בסמוך לאחריהן) עד רגע קצר מאד לאחר הגשת דוח הביניים, ומשם עד הגשת הדוח הסופי, במהלכם סוכלה עבודת הוועדה, ומי שנתן למסכלים את הואוצ'ר ואת הרוח הגבית לכך היה לא אחר מאשר בית המשפט העליון, בדיווניו בעתירות מוקדמות על החלטות משוערות של הוועדה, תוך שהוא נכנס בפועל בנעליה, של הוועדה ומוליך את החלטותיה העתידיות, במקום שהוועדה עצמה תעשה זאת.
ומילא אם ערכאה נמוכה סוטה ב-180 מעלות מהפרוצדורה, טעויות של ערכאה נמוכה ניתן לתקן, מה שאין בדיוני הבג"צ. איזה סיכוי יש לנו שבג"צ יחליט שהסכם שנאפה במטבחו ותחת עיניה ועל-פי מחשבותיה של הנשיאה ייחשב כבלתי חוקי או בלתי סביר בעליל?, והרי לכאורה החלטה כזו היא יריה ברגל ולכן אין כל סבירות שתתקבל.
עם וינוגרד זה "הלך", כי וינוגרד וחבריו הלכו הבייתה, הם יכולים להביא את עם ישראל לבאר, אך הם לא יכולים לחייב אותו לשתות. וינוגרד הלך הבייתה, הלך, אבל מה שלא לקחו חברי הקומזיץ השכונתי בחשבון, זה ש-700 או אלף או 1,500 רופאים זה קצת שונה מוינוגרד. לא רק עיני נרדם גם הם נרדמו בריבוע.
אם כתוצאה מזה שוינוגרד הלך הבייתה יהיו לנו בעוד 20 שנה אלפים או עשרות אלפים של נפגעים, וזה אסון, לנכדים ולנינים של הפוליטיקאים והשופטים, אך מכך שהרפאים הולכים הבייתה, הפגיעה היא מחר, היא היום, ואת זאת מערכות שלטוניות לא יודעו לבלוע.
וכאשר אי-אפשר לבלוע, חבריא, חייבים להקיא, אחרת נחנקים. מי ששלל מהרופאים את הזכות לעיון משפטי וציבורי עמוק בטענותיהם בפועל על ההסכם שנחתם, מי ששלל את זכותם הטבעית לעתור נגד חוסר סבירות קיצוני שבקיצונים של ההסכם הזה (לטעמם), שנבע מהתעלמות מהמסה המרכזית של רופאים בכל שלבי המשא-ומתן, ומי שהפך את הבג"צ לשבוי מראש של ההסכם, כאשר דן בו וקבע עמדה חייב לשלם את המחיר. והמחיר הזול במקרה זה הוא ביטולו של ההסכם, פריש מיש, הכל מהתחלה, אבל הפעם כמו שצריך.
ההסכם הינו בלתי סביר באופן קיצוני, ודי לנו בתמונת שיאני השכר בימנהל הציבורי על-מנת להסיק כך, בית המשפט העליון, המדינה, וההסתדרות הרפואית "הסתדרו" ביניהם, בנוהל יחיד ומיוחד, פסול מעיקרו, תוך שהם עוצמים עיניהם מבעיות היסוד שהיו גלויות בפניהם. עתה לא נותרה ברירה, אלא לסגת לצמצם אפילו במידה מועטה את נזקי הטעויות החמורות שלהם.
