מני מזוז עשה את מה שהיה צריך לעשות זה מכבר: להסיר מעל מערכת המשפט, על גרורותיה השונות, את התדמית המכובדת-כביכול שאותה עוטים על פניהם אלה המשמשים בה, בכל פעם שהם פונים אל המוני 'נתיניהם הנבערים מדעת', שאותם צריך ללמד בכל פעם מחדש, לדעתם, מהו טיבו של 'שלטון החוק'.
לא צריך להיות חכם גדול, או מבין בתורת המשפט, כדי להבין ששלטון אוליגרכי, מאוס, רודף שררה, תאב שלטון, השתלט על כל אורחות חיינו. לא מדובר ב'קודש הקודשים', כמאמרו של נשיא המדינה, אלא במשהו אחר לגמרי שאין כדוגמתו לסיאוב בשום מדינה חופשית בעולם.
הכל התחיל, כמובן, בבית מדרשו של אהרן ברק, איש צנוע בהליכותיו ומשפטן דגול, שסובר ש"מלוא כל הארץ משפט", ושאין דבר שאי אפשר לאמוד אותו במשקפיים משפטיות; כלומר, באמות המידה שנוצרו בדמותו ובתבניתו של העומד כיום בראשו של בית המשפט העליון. מכאן, כבר היתה הדרך קצרה להשתלטותה של אליטה-בעיני-עצמה על כל אורחות חיינו.
נקודת המפנה היתה, ללא ספק, כאשר בית המשפט העליון החליט, שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא, למעשה, 'חוקתה' של מדינת ישראל ושחוק תמים-לכאורה זה שהתקבל ברוב רגיל בכנסת, כמעט בגניבה, מתיר לשופטים לבטל חוקים של הכנסת, או להעביר תחת שבט ביקורתם כל מעשה, ללא יוצא מן הכלל, של רשויות אחרות. לא רבים מחברי הכנסת מאלה שהיו נוכחים באולם המליאה, באותה הצבעה אומללה בשנת 1992, בכלל הבינו מה טיבו של 'הסוס הטרויאני' שהוצג להם כעוד חוק שנועד לעגן, כביכול, את זכויות האזרח במדינת ישראל. מיכאל איתן היה, למעשה חבר הכנסת היחיד שהקים באותה ישיבה קול זעקה, אבל קריאתו נותרה כקול קורא במדבר. מתייפיפי 'המחנה הנאור' השתיקו אותו בתנועות יד מזלזלות. 27 חברי כנסת הצביעו בעד; 25 - נגד. כך נולדה ה'חוקה', אליבא דהשופט אהרן ברק.
לאחר מכן, הסירו בבית המשפט העליון את כל המחסומים שעמדו בעבר בפני כל מיני 'עותרים ציבוריים' - ומכאן ואילך החלה ההשתלטות של 'חבורת ברק' על כל מירקם החיים במדינת ישראל. כל דיכפין יכול מאז לפנות לבית המשפט העליון ולתבוע, למשל, את 'עלבונם' של קבוצות שונות באוכלוסיה, או לדרוש לבטל חוקים של הרשות המחוקקת, או לבקש כל סעד ביזארי אחר.
הצעד הבא של פרנסי החצר הביזאנטית של נשיא בית המשפט העליון נועד לכיבוש הוועדה לבחירת שופטים. לנשיא הכל-יכול של הערכאה העליונה במדינת ישראל היה ברור שיש לשמור על 'טוהר המערכת' ( קרי: שלא לאפשר לכל מיני 'ילדי חוץ' להסתנן פנימה). מכאן בחירתו בדורית ביניש לתפקיד של יורשתו (בגלל שהיא תהיה השופטת הכי ותיקה עם פרישתו), למרות מעורבותה בכמה וכמה פרשיות שנויות במחלוקת שאחת מהן, הכי פגומה אולי, מוסרית וציבורית, היא זו הקשורה בסוכן-המדיח אבישי רביב.
נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), מי שעמד בראש ועדה שחקרה את רצח יצחק רבין, אמר בעניין זה דברים קשים במיוחד. הוא גם היה המתנגד העיקרי למינוייה של דורית ביניש לבית המשפט העליון. רק לאחר פרישתו לגימלאות העז אהרן ברק לדחוף את המינוי הזה, כשם שהוא 'דחף' תיקוני חקיקה שונים, ביחד עם 'חידושים יצירתיים' בפסיקה השוטפת, בדרך לקביעת אמות-מידה שלהם שותף רק קומץ קטן בקרב האוכלוסיה היהודית במדינת היהודים.
כדי לשלוט בוועדה למינוי שופטים היה צריך אהרן ברק, כמובן, עזר כנגדו בדמותו של שר משפטים 'נוח' ויועץ משפטי לממשלה ששייך ל'קליקה', ואת זה הוא קיבל, פחות או יותר, על-פי התיכנון, עד שרוני בר-און מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כאן, חשש אהרן ברק, עלולים הדברים לצאת מכלל שליטה - וחיש קל הפכה ההחלטה על המינוי ל'פרשת בר-און חברון' כששני שרים בממשלתו של בנימין נתניהו, לימור ליבנת ודן מרידור, עוזרים להפיח בה רוח חיים. אהרן ברק עצמו מסר 'עדות מפלילה' כנגד שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, מי שהמליץ בפני הממשלה על רוני בר-און.
רוני בר-און קיבל 'רגליים קרות' - והשאר הוא כבר היסטוריה. עוד לפני כן 'סולק' יעקב נאמן מתפקיד שר המשפטים, לטובת צחי הנגבי, בגלל כתב אישום מגוחך, בלשון המעטה, ורפאל איתן 'הודח' ממועמדותו לתפקיד השר לביטחון פנים, בגלל כתב אישום פשוט ילדותי. לשני כתבי האישום האלה היתה אחראית, כמובן, עדנה ארבל, יורשתה המסורה של דורית ביניש. עדנה ארבל היתה אחראית גם לחקירות הפליליות שנפתחו נגד צחי הנגבי, שר המשפטים שהחליף את יעקב נאמן, נגד אהוד אולמרט ונגד ראובן ריבלין.
ראובן ריבלין היה, אגב, אף הוא מועמד לתפקיד שר המשפטים - בממשלת אריאל שרון הראשונה - אבל גם בו לא רצתה 'המערכת' הכל-יכולה. על טיבן של 'החקירות' האלה תקצר היריעה מלפרט, אולם אין ספק שתכליתן היתה ברורה: לשמר את כוח השררה בידי 'כוח ברק'.
עתה 'נמשכה' עדנה ארבל לכהונה בבית המשפט העליון - אבל לאוליגרכים קרי-המזג קרתה 'תקלה'. הם השאירו קצוות פרומים מאחוריהם. עדנה ארבל אומנם טרחה לתקן את כתב האישום נגד דוד אפל, תוך ניצול פרק זמן קצרצר שבו שימשה כיועץ משפטי לממשלה בפועל, באופן שייחס לו מתן שוחד לראש הממשלה, ואף השאירה על שולחנו של מני מזוז טיוטה של כתב אישום נגד אריאל שרון, אולם הכל קרס ביום שבו החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לדבר על 'יקירת האוליגרכיה' במילים שאף פעם לא נאמרו על חבריה. הוא קרע את המסווה מעל פרצופם - והטיח בפניהם אמיתות שאותן לא לומדים, כנראה, 'ברחביה'.
העתירות לבית המשפט העליון של 'רודפי צדק' מושבעים, כמו יוסי שריד ואיתן כבל, כבר הוגשו אולם נראה שהפעם יתקשו מאוד-מאוד האדמו"רים ל'בית ברק' להחזיר את הסוסים לאורוות. הציבור הרחב, חשדן מתמיד, כבר לא יהיה מוכן לקנות, כבעבר, את המלל המתחסד של ברוני המשפט על תומכיהם ב'אקדמיה' ובקולחוזים של מחנה השמאל.
כאשר הורשע אריה דרעי, עוד היו פה ושם איים של אזרחים טובים שביקשו לומר לעצמם שאם בית המשפט הכריע אז צריך לקבל את פסיקתו - בעיקר כאשר ההרשעה מתייחסת למי שמבראשית עורר לא מעט חשד בקרב חסידי 'משטר הישן' - אבל עכשיו זה לא יקרה. אהרן ברק וחבריו לכס המשפט לא יוכלו לפגוע ביועץ המשפטי לממשלה, גם אם הכרעתו תישאר תקועה בגרונם עוד הרבה שנים.
את עדנה ארבל יצטרכו שופטי בית המשפט העליון לסבול בקרבם עד לצאתה לגימלאות - ועם הסירחון שאפף את מינויה הם יצטרכו להתמודד בעצמם. בכל מדינה דמוקרטית אמות-הסיפים היו מתמוטטות זה מכבר - אבל לא אצלנו. קירותיה של האוליגרכיה המאוסה הזאת, אולי, נסדקו במיקצת, אבל תהליך קריסתה אינו קרוב. עכשיו משלבים שם ידיים, מרכינים ראש - ומחכים עד שהסערה תחלוף.
בינתיים שר המשפטים, בעצמו חלק ממה שהוא חושב כ'אליטה', מגבה את חבריו לדרך - אבל כל זה לא יוכל להימשך עוד פרק זמן ארוך. תוך כשנה וחצי עומד אהרן ברק לפרוש. מחליפתו רחוקה ת"ק פרסה מעוצמתו המשפטית - ומחוכמתו. ביחד עם עדנה ארבל, חברתה, לדבריה, היא תוכל רק להוליך את המערכת שהיא הועמדה בראשה לעבר מידרון חלקלק עוד יותר.
ואיני אומר את הדברים מתוך שימחה לאיד. פרקליטות ראוייה ובית משפט עליון אמין הם תנאי שאין בילתו בכל מדינה מתוקנת. חבל שאצלנו שובשו הדברים בגלל אג'נדה פוליטית מאוד ברורה. ההדלפה של ליאורה גלט-ברקוביץ', מי שעבדה תחת חסותה של עדנה ארבל, ערב הבחירות האחרונות לא היתה מיקרית, כשם שהמלצתה של עדנה ארבל להעמיד לדין את בנימין נתניהו ב'פרשת עמדי' לא נולדה, מן הסתם, בתום לב. גם ההחלטה של בית המשפט העליון מלפני כמה ימים לפרסם עתה, לאחר יותר מארבע שנים(!), את חוות דעתה החולקת של עדנה ארבל בעניין העמדתו לדין של בנימין נתניהו איננה מקרית. צריך לקרוא את חוות דעתו, שהיא דעת יחיד, של אדמונד לוי, כדי להבין עד כמה פשה שם הנגע.
שום דבר אינו מקרי בעולם שעיצב אהרן ברק. צריך רק לקוות שמני מזוז יישאר איתן בביקורתו - וששום שערה לא תיפול מראשו. כל השאר - כבר יהיה טוב. הרבה יותר טוב.
