חופש הביטוי, בורות ודמגוגיה

לפני יותר מעשור שנים הציע ח"כ מאיר שטרית לתקן את חוק איסור לשון הרע לטובת הנפגעים מפרסומי דיבות וכדי להרתיע את מפרסמי לשון הרע. תמציתו של התיקון הייתה קביעת הוראה חדשה, לפיה יהא הנפגע זכאי לקבל פיצוי בגובה שלא יעלה על 50,000 שקל אף בלא הוכחת נזק (ואם נעשה הפרסום בזדון - 100,000 שקל). למרבה האירוניה, הצעה זו נבעה מאי-הכרת דיני לשון הרע, פשוטו כמשמעו, ועלולה היתה, אלמלא עמד בית המשפט העליון בפרץ, להביא לתוצאה הפוכה מזו שאליה התכוונו המציע והכנסת שקיבלה את ההצעה ובשנת 1998 תיקנה את החוק בהתאם. וכל-כך למה? לפי הדין, שמעולם לא היה שנוי במחלוקת, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים, ללא כל הגבלה על סכום הפיצוי, בשל הנזקים הכלליים הנגרמים לנפגע מפרסום לשון הרע. נזק כללי משמעותו נזק שלא ניתן למסור עליו פרטים מדויקים ולא ניתן לכמתו, כגון כאב, סבל, תחושת עלבון, השפלה, לעג ובוז מצד הבריות, התרחקותם של אנשים מן הנפגע שהושמץ, וכל כיוצא באלה. נזק כללי הוא היפוכו של נזק מיוחד או נזק ממון, כגון הפסד פרנסה כתוצאה מכך שלקוחות חדלו לקנות בבית-העסק שפורסם על בעליו בשקר כי נוהג הוא למכור סחורה פגומה. הנזק המיוחד אינו עניין להשערה אלא יש למסור עליו פרטים מלאים ולהוכיחו באותות ובמופתים ובית המשפט נדרש לחשבו על-פי הנתונים הממשיים שהוכחו לפניו. לעומת זאת, הפיצוי בגין הנזקים הכלליים נקבע על-ידי בית המשפט לפי הערכה כללית, בהתאם לתחושת הצדק של בית המשפט, ועל כן גובהו גם משתנה, לעתים באופן קיצוני, ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה. בהערכת הפיצוי בשל הנזקים הכלליים יכול בית המשפט להיעזר בעדות הנפגע עצמו על העלבון והסבל שחווה ובעדותם של אחרים היכולים להעיד מה עבר על הנפגע בשל פרסום לשון הרע עליו. אך אין הכרח בעדויות אלה. בית המשפט יכול לקבוע את הפיצוי בשל הנזקים הכלליים לפי התשתית העובדתית הכוללת שהונחה בפניו, כלומר לפי מהות הדיבה וחומרתה, נסיבות הפרסום, מעמדו של הנפגע ועוד שיקולים רבים אחרים המלמדים על חומרת - או קולת - הפגיעה ונסיבותיה, או על סיבות אחרות להגדלת סכום הפיצוי או להקטנתו. אות מתה נחזור עתה אל העיקר: בית המשפט אינו מוגבל בסכום הפיצויים הכלליים שהוא רשאי לפסוק. נמצא שלכאורה השיג התיקון של ח"כ מאיר שטרית משנת 1998 תוצאה הפוכה מכוונת יוזמו, שכן הוא הגביל את סמכות בתי-המשפט לפסוק פיצויים כלליים עד לסכום של 50,000 שקל או 100,000 שקל, לפי המקרה, בלבד, שעה שבפועל הם פסקו לפני התיקון סכומים גבוהים מאלה בהרבה כפיצויי נזק כללי. ואכן, היו בתי-משפט שהחליטו כי סמכותם הוגבלה כלשון התיקון לחוק. תוצאה זו הייתה הרסנית לנפגעי לשון הרע, שכן תביעת דיבה שבה מוכח נזק מיוחד היא תופעה נדירה ביותר. ברובן ככולן של תביעות הדיבה לא ניתן להוכיח נזק מיוחד והתביעה היא לפיצוי הנזקים הכלליים. רק במאמץ רב עלה בידי לשכנע את בית המשפט העליון, בעניין תביעת הדיבה הידועה של שרנסקי נגד נודלמן, לתת לתיקון החוק "פרשנות יצירתית", שלא לומר מתחכמת, שעיקרה אותו למעשה מכל תוכן ומנעה את תוצאתו ההרסנית. בית המשפט העליון קיבל את טענתי ופסק שהתיקון לחוק יחול רק מקום שאין בפני בית המשפט נתונים כלשהם אפילו באשר לנזק הכללי שנגרם - ואילו בכל מקרה שיש בפניו נתונים כאלה אין הוא מוגבל בסכום הפיצויים שהוא רשאי לפסוק בגין הנזק הכללי. כך הפך התיקון לחוק לאות מתה והוסרה פגיעתו הרעה בנפגעי לשון הרע (עליהם הוא ביקש להגן...), שכן קשה לתאר מקרה שבו לא יהיו בפני בית המשפט נתונים באשר לנזק הכללי שנגרם - הרי לשון הרע שפורסמה, היא עצמה כבר מעידה על הפגיעה, העלבון וההשפלה שנגרמו לתובע, ומה גם שברובם ככולם של המקרים התובע גם יעיד על כך.