המרחב בין בנגלדש במזרח ובין מרוקו במערב מלא מדינות בלתי לגיטימיות, שכל אחת מהן הוקמה על-ידי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי או האיטלקי, כשבתוך הגבולות שסימן הקולוניאליסט כלולות כמה קבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות, שחלקן עוינות זו לזו מזה דורות רבים. ברובן קבוצה אחת שולטת על כל יתר הקבוצות באגרוף ברזל, ולכן גם השלטון אינו לגיטימי. השילוב בין מסגרת מדינית בלתי לגיטימית ובין שלטון בלתי לגיטימי יוצר אצל הקבוצה השלטת אובססיה ליצירת לגיטימיות "יש מאין", הן למדינה והן לשלטון. המדינה מנסה ליצור תודעה לאומית מלאכותית באמצעות המצאת "לאומיות" אחת שתאחד את כל הקבוצות השונות תחת מטריה אחת, והיא המדינה האחת והשלטון האחד.
אירן אינה יוצאת מכלל זה. היא מורכבת משבע יחידות אתניות עיקריות: פרסים, אזרים, גילקים, מזנדרמים, כורדים, בלוצ'ים וערבים. הפרסים מהווים לא יותר ממחצית מהאוכלוסיה, אך הם הקבוצה הגדולה ביותר ולכן גם הדומיננטית. הרוב הגדול של האירנים הם מוסלמים, אך יש באירן גם נוצרים, יהודים, זורואסטרים ובהאאים. מבחינת ההזדהות העדתית, הפרסים הם שיעים, אך הכורדים והבלוצ'ים המהווים ביחד כעשירית מאוכלוסיית המדינה, הם סונים. זוהי אחת הסיבות ששני מיעוטים אלה מנהלים מלחמת גרילה נגד השלטון המרכזי במגמה להשתחרר ממנו ולהקים מדינות נפרדות עבור כל אחד מהם.
עד סוף 1978 השאה מבית פהלוי שלט על כל המדינה באגרוף ברזל כבד ומסוכן. הוא היה שליט עריץ, אכזר וחסר רחמים, שנקט אמצעים נוראים לשם השלטת האג'נדה הלאומנית-אירנית שלו על כל הקבוצות השונות, שתחליף את הנאמנויות הפרטיקולריסטיות הסותרות. ב-1979 השתלט האימאם רוחאללה ח'ומייני על המדינה בדם ואש ועמודי תלייה, ומאז הוא, יורשו וחבריהם המזוקנים בעלי המצנפות משליטים את האיסלאם השיעי על המדינה, ומי שאינו מרוצה מהם מקבל טיפול הולם.
ייצוא המהפכה
מהפכת 1979 נקראת עד היום "המהפכה האיסלאמית", שכן היא נועדה להחיל את האיסלאם על כל מעגלות החיים - הפרטיים, הציבוריים והמדיניים - באמצעות שיטת "וילאית אלפקיה" - "שלטון איש הדת". ההנחה שבבסיס השיטה היא שאנשי הדת "מחוברים" עם היושב במרומים, ולכן הוא מכוון את דרכם ושומר אותם מפני טעויות ושגיאות. מכאן, שאם אנשי הדת שולטים במדינה ובמוסדותיה, מובטח לאוכלוסיה שיזכו לשלטון טוב והגון, כזה שיוביל את המדינה להצלחות בכל התחומים. אלא שהמציאות באירן שונה לחלוטין: השחיתות פושה בכל מוסדות השלטון, ראשי השלטון הם גדולי המושחתים, הכלכלה במשבר מתמשך, ויחסי החוץ בשפל מסוכן עד איומים במלחמות מצד גורמים שונים בעולם. הניסיון להציב דגם שליטה איסלאמי מושלם נכשל באופן מושלם.
במשימתה העיקרית - הבאת הציבור להתנהג על-פי האיסלאם - המהפכה נכשלה: הרוב המוחץ של האוכלוסיה - המוערך ב-90 אחוזים - הם חילוניים למהדרין, שאינם מקיימים את מצוות הדת. המסגדים ריקים, המוסר ירוד והעבירות על האיסלאם מקיפות את מרבית האוכלוסיה, למרות שהשלטון כופה על הנשים ללבוש את ה"צ'אדור" - הגלימה עם כיסוי הראש. אומנם אין נתונים רשמיים, אבל אין ספק כי דיכוי זכויות האדם בשם הדת מרחיק רבים ממנה. המהפכה האיסלאמית נכשלה כישלון חרוץ בעיצוב דגם של שלטון איסלאמי שיחבב את האיסלאם על הנשלטים.
השלטון באירן, זה של השאה וזה של האייתוללות, מנסה כל הזמן ליצור מסגרת תודעתית מאחדת שתחבר את כל חלקי האוכלוסיה. לשם כך פיתח השאה את הגישה הלאומית, והאייתוללות - את הגישה הדתית-לאומית. השאה הסתמך על האמריקנים, אך האייתוללות הפכו את האמריקנים לאויב, ל"השטן הגדול", ואת תרבות המערב לקלוקלת שיש לדחותה. השאה היה ידיד גדול של ישראל, ואילו האייתוללות מפיצים נגדה שנאה ואיבה ומכנים אותה "השטן הקטן". השאה בנה תשתיות תוך שהוא מסתייע בידע וניסיון ישראלים, ואילו השלטון האיסלאמי מנסה לבנות את הלגיטימציה שלו על עוינות מופגנת לישראל. גם בכך נכשלה המהפכה האיסלאמית: הרוב הגדול של האירנים אינם שונאי ישראל, ובאשר לארה"ב - אילו ניתנה להם רשות להגר אליה, הם היו עושים זאת מייד.
בקרב ההנהגה האירנית יש חילוקי דעות משמעותיים לגבי האופן שעל השלטון להתנהג כדי לשרוד כשלטון איסלאמי: האם עליו להדק את הצבת על גרונו של הרוב החילוני באירן כדי למנוע ממנו לצאת לרחובות ולהפגין את זעמו, או שמא על השלטון להנהיג רפורמות שיקלו את הלחץ מעל האוכלוסיה כדי לא לעודד אותה להפגין ולנסות ללכת בעקבות ההמונים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן, שהצליחו לסלק את שליטיהם המדכאים. יש במערב מי שרואים במחלוקת זו מאבק בין הדוגלים בדיקטטורה ובין אלה המעוניינים בדמוקרטיה. אך אין טעות גדולה מזו: שני הצדדים מתכוונים לדבר אחד: להמשיך את שלטון האייתוללות, והוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך הטובה יותר להשיג זאת, האם על-ידי גישה שמרנית או באמצעות רפורמות.
מטרה נוספת של המהפכה האיסלאמית היא יצוא המהפכה, כלומר יצירת גל של איסלאמיזציה בכל מדינה שיש בה מוסלמים, במטרה לסלק את השלטונות החילוניים ולהקים במקומם שלטון איסלאמי. בעניין זה חשוב לציין כי האירנים תמכו לא רק בתנועות שיעיות כמו חיזבאללה, אלא גם בתנועות סוניות כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. הם השקיעו בלבנון סכומי עתק, נשק וציוד, כדי להוציא את העדה השיעית מתחת למכבש הדיכוי הפסיכולוגי והחברתי שבו היא חיה זה דורות רבים ולהעניק לה תחושת כוח ועוצמה, כדי שבבוא היום היא תוכל להשתלט על לבנון. "יצוא המהפכה" לעולם הערבי הסתמך על יצירת בעל ברית ערבי, חאפז אלאסד שליט סוריה. גם הוא, בהיותו בן לעדת מיעוט עלאווי כופר, היה זקוק ללגיטימציה, והאייתוללות סיפקו לו אותה באמצעות חוות דעת הקובעת כי העלאווים הם עדה שיעית לגיטימית. אין בעולם סוני אחד בעל משקל המתייחס ברצינות לחוות דעת "דתית" זו, ולכן אין היא יותר מעלה תאנה שאינו מצליח לכסות על כך שהשלטון העלאווי השולט בסוריה מאז 1966 מחוסר לגיטימציה לחלוטין.
הגרעין - תעודת הביטוח/ הגרעין - נצחון האיסלאם על הכפירה
נוכח מסכת הכישלונות הזו של המהפכה האיסלאמית, אפשר להבין את האובססיה של האייתוללות להצליח ולו בדבר אחד שיוכיח, קודם כל לאירנים, כי אללה עדיין תומך באייתוללות. את התפקיד הזה ממלא פרויקט הגרעין. הם דבקים בו בכל מחיר, והם מוכנים ללכת עימו עד הסוף. הם לא יוותרו עליו גם במחיר סנקציות קשות, הואיל והוא מהווה עבורם "תעודת ביטוח" מפני הדבר השנוא עליהם יותר מכל דבר אחר: התערבות של כופרים מערביים בענייניהם הפנימיים. יש לציין כי ראשיתו של פרויקט הגרעין הייתה עוד בזמן השאה, אך הוא היה חביב המערב. הוא פיתח את הגרעין כדי להעניק עוצמה ללאומיות האירנית, והאייתוללות ממשיכים בפרויקט כדי להעניק עוצמה לאיסלאם השיעי האירני.
הם אינם נכנעים ללחץ החיצוני ומשתמשים בכל אמצעי על-מנת להתל בעולם, לשקר, להונות ולהסתיר. הם מושכים את המו"מ ומרוויחים זמן כדי להגיע למטרה: הפיכת "הרפובליקה האיסלאמית" למעצמה בלתי מנוצחת. האייתוללות רואים בהישג זה את ניצחון האיסלאם על הכפירה, ולכן שום לחץ חיצוני כמו סנקציות כלכליות לא ירתיע אותם. הם רואים את העניין מזווית תיאולוגית: הם המאמינים האמיתיים באללה, והוא נותן להם את היכולת הטכנולוגית לעשות את מה שהוא מנחה אותם לעשות. לכן מי נתן לכופרים, אוכלי החזיר ושותי האלכוהול, רשות לומר למאמינים הנאמנים לאללה מה לעשות ומה לא לעשות? שליטי אירן אינם מקבלים את המוסדות הבינלאומיים כלגיטימיים, שכן אלה הוקמו על-ידי ה"אִסְתִכְּבָּאר" - היהירות המערבית האנטי-איסלאמית, שעדיין רואה את "הילידים" בעיניים קולוניאליסטיות. הפַּרסים הם עם עתיק, שרשם דפים מזהירים בספרי ההיסטוריה האנושית בת אלפי השנים, בעל גאווה עצמית גדולה בשל הישגים מדעיים ניכרים שהשיג אלפי שנים לפני שהשבטים, עמי אירופה של היום, הגיעו אל היבשת שלהם מערבות אסיה. מי היא בכלל ארה"ב, שנוסדה לפני 235 שנים, לעומת פרס בת אלפי השנה? מדוע שאירני בכלל יקשיב לאמריקני? מניין יש לבני המהגרים שביצעו רצח עם באמריקה וחיסלו את האינדיאנים, הזכות לומר לאירני החי על אדמתו מזה אלפי שנים לכבד זכויות אדם, זכויות נשים או מיעוטים? האם האמריקנים כיבדו את זכויות האדם, הנשים והמיעוטים של אלה שהיו באמריקה לפניהם? בעיניהם, כל המערכת הבינלאומית של היום היא צבועה ובלתי מוסרית, ולכן אין שום סיבה להתייחס לדרישותיה.
בינתיים יש איומים פנימיים על לכידותה של המדינה: המיעוטים הבלוצ'י והכורדי מנהלים מלחמת גרילה יומיומית נגד השלטון באירן, מבצעים פיגועים ומצליחים להפיל חללים בקרב לוחמי "משמרות המהפכה" השולטים בהם באכזריות רבה. גם מיליציית מוג'אהידין-ח'לק מעוררת דאגה רבה בקרב השלטון, בשל יכולתה להחדיר את אנשיה לתוך אירן מבלי שייתפסו, שכן הם בני המקום וקל להם להיטמע באוכלוסיה. שליטי אירן חושדים כי הפיצוצים והחיסולים הפוגעים בפרויקט הגרעין והטילים מבוצעים בידי מקומיים מאנשי מוג'אהדין-ח'לק או בני המיעוטים הבלוצ'י והכורדי, הפועלים בהשראתן, בהכוונתן, במימונן ובאימונן של ארה"ב וישראל. כל האירועים הללו מעוררים אצלם את החשש כי התשתית המשרתת את הפיגועים נגדם עלולה גם לפעול אישית נגד ראשי השלטון. החשדנות רבה והלחץ בקרב מקבלי ההחלטות באירן גם הוא גדול.
גם אירועי הדמים בסוריה נתפסים אצלם כפעולה של המערב נגד הבסיס האירני בסוריה. הם מאשימים את קטר שהיא גרורה אמריקנית לביצוע המזימה של הפלת אסד לשם העברת סוריה למחנה המערבי ולזרועותיה של ישראל. קטר, כידוע, מפעילה את ערוץ אלג'זירה, האחראי - על-פי האירנים ומשפחת אסד - לפרץ האלימות בסוריה, באמצעות שקרים וזיופים שהפיץ במשך שנים הערוץ הקטרי נגד השלטון הסורי. האירנים מאיימים על כולם - על טורקיה, על מדינות המפרץ, על ישראל, על אירופה ואמריקה - שאם השלטון בסוריה ייפול, הם, האירנים, ייצאו מגדרם ויעשו מעשים בלתי צפויים. בשבוע שעבר תִרגל
חיל הים האירני את חסימת מיצרי הורמוז - המעבר ההכרחי של הנפט מהמפרץ לצרכנים.
הסנקציות הבינלאומיות משפיעות לרעה על קשריה של אירן עם גרורותיה: הסיוע האירני הכספי לחיזבאללה קוצץ באופן ניכר, וחיזבאללה מצוי בקשיים כלכליים עד כדי כך שכבר נשמעים קולות בחיזבאללה הקוראים לעיין מחדש בקשר עם אירן. אירן גם חדלה לאחרונה להעביר כספים לחמאס בעזה, בעיקר בגלל מעברו של חמאס בשנתיים האחרונות - למרות התמיכה האירנית רבת השנים - מן השלב המהפכני לשלב של בניין מדינה, מארגון אידיאליסטי-ג'יהאדיסטי לארגון אינטרסנטי-שלטוני. היות שחמאס מעדיף בשלב הנוכחי להוריד את להבות המאבק בישראל, הפנתה אירן את תמיכתה אל הארגונים הממשיכים את המלחמה הפעילה נגד הישות הציונית, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי, על אפם וחמתם של ראשי חמאס, שביכולתם לחסל את הג'יהאד האיסלאמי אילו רק ירצו להפוך ל"משמר הגבול" של ישראל.
קרש ההצלה האחרון של המהפכה האיסלאמית באירן הוא פרויקט הגרעין, שעדיין זוכה לתמיכה מצד סין ורוסיה - האחת מדינה של כופרים והשנייה של שותי וודקה. הן המדינות המגנות על "המאמינים" מפני צעדים שכופרים אחרים מתכננים נגדם. האם יש סתירה אידיאולוגית גדולה מזו?
פרופ' דוד מנשרי, אשר עד לאחרונה כיהן כראש המרכז ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב, אומר: "שלושים ושלוש שנים לאחר שפרצה המהפכה, הרבה גורמים אינם מרוצים מתוצאותיה. השכבה המנהיגה עדיין יציבה, אבל יש בה בקיעים, במיוחד בין ההנהגה הדתית בראשותו של המנהיג, איאתוללה ח'אמינאי, ובין ההנהגה האדמיניסטרטיבית בראשותו של מחמוד
אחמדינג'אד. למרות שהמהפכה היא איסלאמית, ושיקוליה אמורים היו להיות דתיים, מה שמוליך כיום את ההנהגה הוא השיקולים הלאומיים דווקא, כי הם העניין היחיד היכול לעורר אהדה בקרב הציבור שברובו הגדול הוא חילוני. הפרויקט הגרעיני נראה בעיני ההנהגה האירנית כחיוני במידה העליונה ביותר, ואת ההוכחה הם קיבלו לאחרונה ממה שאירע בלוב: אילולא ויתר קדאפי על הפרויקט הגרעיני שלו בשנת 2004, בעקבות המלחמה על
סדאם חוסיין, ואילו היה בידיו כיום נשק גרעיני, לא הייתה ברית נאט"ו מעזה אפילו לחשוב לעשות לו את מה שעשתה. לכן ההנהגה האירנית, על פלגיה השונים ולמרות הניגודים הפנימיים, מאוחדת סביב התפיסה שהפרויקט הגרעיני חיוני לשרידות המשטר.
עם זאת השלטון משדר לחץ, וההתקפה העממית על השגרירות הבריטית היא סימן ללחץ. מדינה רגועה לא מתנהגת כך. הפיצוצים והחיסולים מעוררים בהנהגה האירנית חשש שהם חדורים. אמריקה מהווה עבורם אויב חיצוני האמור לאחד את כל האירנים תחת דגל ההנהגה. הציבור אולי לא קונה את הטענה הזו, אבל מול הברוטליות של השלטון והאופן שבו פוזרו הפגנות הצעירים אחרי בחירות 2009, אין לציבור ברירה אלא להמשיך בחיי היומיום מתוך תקווה שיום יבוא ויוסר מעליהם הסיוט ששמו "המהפכה האיסלאמית".
