השבוע ערך איסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאסטן-עזה, ביקור בתוניסיה. זה היה ביקור ממלכתי, על-פי הזמנה רשמית ששלחה לו ממשלת תוניסיה, אשר התנועה השלטת בה היא אחות אידיאולוגית תאומה של חמאס. שם התנועה הוא "אלנהדה", "התחייה", במשמע התחייה האיסלאמית. הביקור התקיים למרות התנגדות אש"ף, שכן על-פי גישת אש"ף, הנייה אינו ראש ממשלה מאז שפוטר על-ידי אבו-מאזן בעקבות השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007.
לביקור זה יש כמה מרכיבים חשובים:
- תוניסיה מכירה בממשלת חמאס כממשלה לגיטימית, מבלי שתאמר של מי הממשלה, כדי לא להסתבך עם אש"ף. בפועל מכירה תוניסיה בכך שיש שתי ממשלות פלשתיניות: אחת בעזה של הנייה, ואחת ברמאללה של סלאם פיאד.
- בשדה התעופה קיבלו את פני הנייה, בטקס רשמי, ראש ממשלת תוניסיה, חמאדי אלג'באלי, ומנהיג תנועת "אלנהדה", ראשד אלע'נושי. חמישה ימים של ביקור ממלכתי איפשרו לאורח להיפגש עם שורה ארוכה ומגוונת של אנשים במעמד רשמי, מהנשיא מנצף אלמרזוקי (חילוני לחלוטין), ועד שרי המדינה. מכאן שההכרה התוניסאית בממשלת חמאס אינה מצומצמת לכמה איסלמיסטים, אלא מקיפה מגזרים אחרים. עם זאת, יש לציין כי ההכרה היא לאחר מעשה, לא מלכתחילה.
- התוניסאים כלל לא טרחו להודיע לשגרירות אש"ף על הביקור, ואנשי השגרירות לא השתתפו בקבלות הפנים להנייה, כאילו שאין להם שום עניין עם הנייה, והתוניסאים תומכים בכך.
- הנייה ביקר בעיר סידי בו זיד, שבה שרף את עצמו למוות לפני שנה מוחמד בו עזיזי, באירוע שהצית בהפגנות את זירת תוניסיה נגד נשיאה שאולץ לברוח, ואחריה - את רחובות מצרים, לוב, תימן, מרוקו וסוריה (רשימה זמנית). ביקורו זה של הנייה נועד להצדיע לאותו בחור שבמותו ציווה לערבים את מה שיש המכנים "האביב הערבי" - תופעה שהביאה לשלטון את אחיותיה האידיאולוגיות של חמאס בתוניסיה, במרוקו ובמצרים, ועוד היד נטויה.
- תוניסיה אינה לבד: סיורו הבינלאומי הראשון של הנייה החל במצרים, בסודן ובטורקיה, ואחרי תוניסיה הוא ימשיך את מסעו לקטר ולבחריין. קטר חשובה במיוחד, נוכח העובדה שערוץ אלג'זירה הפועל ממנה התגייס לאורך השנים למען חמאס, והיה לו חלק חשוב בקיבוע הלגיטימיות של ממשל חמאס בעזה בתודעת הערבים.
- חמאס יפתח משרד בתוניס, שיהיה מעין "שגרירות" של חמאס, במקביל לשגרירות של אש"ף.
- בתוניסיה נפוצו שמועות כי הנייה דן עם מארחיו על המעבר של משרדי חמאס-חוץ מדמשק לתוניס, המזכיר את מעברם של ערפאת וכנופייתו מביירות לתוניס ב-1983. חמאס פוסע על עקבותיו של אש"ף.
בין אם רצינו ובין אם לא, ברצועת עזה קמה מדינה הנתפסת בעולם הערבי וגם מעבר לו כמדינה קיימת שיש להתייחס אליה ככזו. ממעמד זה הוא נושא ונותן עם אבו-מאזן, המבין לפני כל אחד אחר מה שקורה בעזה. הוא מברך על כך ומודה לחמאס על שפטרה אותו מהצרות הבלתי פתירות של מלחמות בין בני המשפחות בעזה שהוא וחבריו ברמאללה מסתכלים עליהן בבוז ובשאט נפש, רק בגלל אופיין השבטי ובשל הרקע הבדואי של רבות ממשפחות עזה. האינטליגנטים הבורגנים של רמאללה מעולם לא הרגישו אחווה או שותפות גורל עם בני המדבר המצטופפים בעזה.
ההסכמים הנחתמים מפעם לפעם בין אש"ף ובין חמאס הם "הסכמי מראה", כלומר הצדדים אומנם מסכימים על טקסט אחד, אך כל צד מפרש אותו ההפך, על-פי ראות עיניו. אש"ף חותם על המסמך כדי שאנשי חמאס יסתפקו בעזה ולא ינסו לקחת ממנו את יהודה ושומרון, ואילו תנועת חמאס חותמת על המסמך תוך הכרה מילולית באש"ף, אבל במטרה לסלק אותו מהשטח ולהשתלט על מוסדות הרשות הפלשתינית. שני הצדדים מכירים כל אחד את כוונות האחר, ולכן לא יוצא שום דבר רציני מההסכמים ביניהם למעט דבר אחד: הכרה הדדית של שני הצדדים בעצמאות של כל אחד מהם ובריבונותו על השטח שבו הוא שולט. חמאס הפך בעצם לאש"ף של עזה.
הנייה חושף את השקר
בשלב זה של ההיסטוריה, חמאס משקיע את מרצו לא בג'יהאד נגד ישראל אלא ב"ג'יהאד הבנייה" של מדינה איסלאמית ברצועה, עיצוב מוסדותיה, כלכלתה ויחסי החוץ שלה. ובכך עבר חמאס מתנועה אידיאולוגית-ג'יהאדיסטית לתנועה אינטרסנטית-שלטונית. הוא לא הפך לתנועה ציונית, אבל השעיית הג'יהאד כבר זיכתה את חמאס בכינוי "משמר הגבול של הציונים" מצד דוברי ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני, המתנגד עקרונית לכל הפסקה במלחמת הקודש נגד הציונים. לדעת חברי הג'יהאד, חמאס בגד בערכיו ובמטרה שלשמה הוקם ובשמו - "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" - האמור לחייבו לא להניח אפילו לרגע את חרב הג'יהאד. זוהי הסיבה שאנשי הג'יהאד האיסלאמי ממשיכים לירות טילים על ישראל, בניגוד לדרישת חמאס מהם לחדול מכך בעת הנוכחית.
משמעות חשובה של הקמת מדינת חמאס בעזה היא שבפועל, לא בהצהרות, חמאס מוותרת על פלשתין. דבר זה עולה בבירור מניתוח דבריו של הנייה באחד הנאומים שנשא בתוניסיה, המבטא היטב את תרבות רטוריקת-השקר של מנהיגי המזרח התיכון. בנאום חוצב הלהבות הוא צעק באוזני ההמון כמה אמירות שנועדו להסיר מחמאס את אשמת מי שחדל מהג'יהאד תמורת כסא, משרה, שכר ותנאים: "איננו מוותרים על זכויותינו בפלשתין", כלומר הם בפועל ויתרו, אך הוא אומר שהם לא ויתרו, רק כדי לכסות על בושת הוויתור.
"לא נוותר על ירושלים ואל-אקצה", כלומר בפועל ויתרנו. "לא נמעל בפיקדון שהופקד בידינו", כלומר בפועל מעלנו בתפקידנו כלוחמי הג'יהאד. "דם חללי המהפכה בתוניסיה נשפך בדרך לשחרר את ירושלים ואל-אקצה" - משפט המוכיח כי דברי הנייה על ירושלים ואל-אקצה אינם אלא דמגוגיה נבובה, שכן 600 תוניסאים נהרגו בחודש של הפגנות נגד הנשיא הקודם, זין אלעאבדין בן עלי, בגלל השחיתות, האבטלה, הדיכוי והעוני, ולא בגלל ירושלים ואל-אקצה. "לא נבקש כסף ולא נקבל כסף תמורת ויתור על ירושלים ואל-אקצה" - בפועל ביקש הנייה ממארחיו לפעול למען העברתם של הכספים לשיקום עזה לידי חמאס ולא דרך ממשלת פיאד ברמאללה.
מדינות ערב הבטיחו כספים אלה לפני שלוש שנים, מיד אחרי מבצע "
עופרת יצוקה", אך עד היום לא הגיעה לעזה פרוטה אחת מהם, בשל המחלוקת בין אש"ף וחמאס: אש"ף טוען כי הוא בעל הבית על הרשות הפלשתינית, הוא הנציג שלה בליגה הערבית ולכן הוא זה שאמור לקבל את הכסף ולחלק אותו על-פי ראות עיניו. חמאס טוען כי הוא הריבון בפועל ברצועה, ולכן יש להעביר את הכספים אליו כדי שאנשיו יחליטו למי הם ניתנים ותמורת מה. המחלוקת הזו מנעה עד היום את העברת הכסף הערבי ליעדו - שיקום עזה. מדינות אירופה ואמריקה, לעומת זאת, אינן רואות שום בעיה להעביר לעזה כספים "לצרכים הומניטריים" המעשירים את מושחתי חמאס.
ישראל מפרנסת את הנשבעים להשמידה
השלטון שבידי חמאס גרם לחלק מאנשיו לנצל את מעמדם לקידום חשבונות הבנק שלהם, ויש בין מנהיגיהם אנשים שהיו גונבים חלק מהכספים שהבריחו במזוודות ממצרים, ורוכשים בהם דירות ובתים בעזה ובמקומות אחרים. מינוי קרובים ומקורבים הוא שם המשחק הפוליטי ברצועה, בדיוק כמו במוסדות הרשות. משטרת חמאס מושחתת ואכזרית, ורבים מבני עזה - שהתאכזבו באופן דומה מאש"ף ומחמאס - מתגעגעים לימים שישראל, כן ישראל, שלטה בעזה. מישראל הם לא ציפו ליחס הוגן, אך הם דווא קיבלו אותו ממנה, כל עוד לא עסקו בטרור. מאחיהם, אנשי אש"ף בעבר וחמאס עכשיו, יש להם ציפיות, אך כדרכו של כל שלטון ערבי, הציפיות והמציאות רחוקות זו מזו כמרחק
שמים וארץ.
אירן שמה לב לשינויים שחלו באופיו ובהתנהגותו של חמאס וחדלה להעביר אליו כספים. בשל המשבר הכספי, לא יכולה ממשלת חמאס לשלם משכורות, ורק בזכות העברתם של כספי המיסים מישראל לרצועה, יכולה ממשלת חמאס לתפקד. גם זהו אחד הפרדוקסים של המזרח התיכון: ישראל מפרנסת את הזועקים כי נשבעו להשמידה.
ברור לכל שחמאס עשה לישראל שירות גדול בכך שפילג, ובעצם ריסק, את החלום הלאומי הפלשתיני והוכיחה "לקרוב ולרחוק" שכל הסיפור הלאומי הפלשתיני לא היה ולא נברא, לא יצא מתחום הסיסמה ולא הפך מעולם למציאות. השבטיות עודנה חיה ובועטת, וכל הסיסמאות על קיומו של עם פלשתיני נועדו רק לזרים בני המערב, ובכללם הישראלים, למרות שאיש באזור הזה אינו מאמין בהן, בדיוק כמו שהלאומיות העירקית התבררה כבלתי קיימת, או הלאומיות הסורית שמרחץ הדמים של השנה האחרונה הוכיח כי אינה יותר מסיסמה נבובה. על ישראל להודות לתנועת חמאס על שחשפה בפני העולם כולו את האמת.
סיסמאותיו של הנייה חושפות גם את השקר של התנועות האיסלאמיות, כי מה שמניע אותן הוא יצר השלטון. כך זה במצרים, וכך זה בתוניסיה שלא במקרה בהן נערך ביקורו הראשון של הנייה מחוץ לרצועה: אחוות התנועות האיסלאמיסטיות, אלה הפועלות על-פי תורת "האחים המוסלמים", אשר סיסמת "האיסלאם הוא הפתרון" בגרונן, ותאוות השלטון, הכספים והכבוד בידיהן. האומנם האיסלאם הוא הפתרון לרעב? לאבטלה? לבערות? לאלימות? לעוני? למחלות? להזנחה? מנהיגי התנועות האיסלאמיות, כמו מנהיגי התנועות הלאומיות, זועקים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר, הפוך. הם מנסים לשכנע את מאזיניהם בשקר שאפילו הם אינם מאמינים בו. השבטיות הייתה ועודנה שם המשחק האמיתי, וכל הדברים האחרים אינם אלא כיסוי.
לתוך מלכודת זו נופלים בני המערב, והישראלים בתוכם, שאינם מכירים את התרבות במזרח התיכון וחושבים שאם פלוני בו אומר משהו, הוא אכן מתכוון למה שהוא אומר. הם אינם מכירים את תרבות ה"יעני", ה"כאילו", המאפיינת כל כך את המזרח התיכון. כך למשל, אם מישהו אומר למערבי: "כולנו חושבים כך", הוא יכול להיות בטוח שמעטים מאוד חושבים כמו הדובר, אבל הם לא יאמרו את זה לזר, כדי שלא ידע שהם חולקים זה על זה.
המסקנה המחויבת מכל האמור לעיל הוא שעל ישראל להתרחק מהשקרים המכוננים את הנרטיב "הפלשתיני" ולצעוד עם שכניה הערבים לעבר הפתרון היחיד המתאים באמת לרוח המזרח התיכון: שמונה מדינות שבט על בסיס השבטים העירוניים של יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טול-כרם, קלקיליה, החלק הערבי של חברון, ועזה שהיא ממילא כבר מדינה. על ישראל לשמור בידיה לעולם ועד את המרחב הכפרי ברחבי יהודה ושומרון, ואף להציע לתושביו אזרחות ישראלית. ההשפעה הדמוגרפית של צעד כזה היא מועטה, אך התועלת הטריטוריאלית היא עצומה, שכן כך יישארו כל היישובים היהודים ביו"ש תחת שלטון ישראל, ולרוב הגדול של הערבים החיים בערים תינתן האפשרות להקים מסגרות מדיניות המתאימות לתרבות השבט של המזרח התיכון.
