במהלך הקיץ האחרון, כשמאות אלפי ישראלים יצאו מבתיהם להפגין ולמחות על המדיניות הכלכלית של הממשלה ומשרד האוצר, כמו גם על יוקר המחיה, התחושה בציבור הישראלי הייתה שהנה, השינוי המיוחל הגיע. בין אם באוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הארץ מהצפון ועד הדרום, או בהפגנות מחאה ענקיות, אזרחי ישראל הוכיחו שהם אינם מוכנים לשתוק יותר. הגיע הזמן להשמיע את הקול, לא רק של בני המעמד הנמוך, אלא גם, או בעיקר, של מעמד הביניים הכורע תחת הנטל. הבעיות הן רבות. מהקושי ברכישת דירה, ועד מחיר הדלק המזנק לעיתים תכופות מדי. הקושי מורגש בכל בית. סיבות להצטרף למחאה, היו בשפע. לכן, לא היה מפתיע שהציבור יצא בהמוניו. מכל גווני הקשת. מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, בתקווה משותפת לחולל שינוי וסדר עדיפויות בו הנושאים הכלכליים והחברתיים יועמדו במקום גבוה קצת יותר. ואכן, בשיאה של המחאה, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקמתה של ועדה מיוחדת שבראשה יעמוד הפרופסור מנואל טרכטנברג ותפקידה יהיה מציאת פתרונות כלכליים למצוקות הרבות, וחלוקה שונה של תקציבי המדינה. מובילי המאבק, כמו גם הציבור הרחב, הביעו ספקות רבים באשר לתועלת שבוועדה כזו, במיוחד לאור העובדה שהיא הציגה מראש גבולות ברורים לגבי מטרותיה, שלא היו מקובלים כלל על העומדים בראש המחאה. במבט לאחור, אפשר לומר שבנקודת הזמן הזו, המחאה החברתית החלה לדעוך. המחאה החברתית בהחלט לא השיגה את מטרותיה קרל מרקס, סוציולוג מהמאה ה-19, מהמשפיעים ביותר שידעה האנושות, מחלק במשנתו המוכרת "המנפיסט הקומוניסטי" את הציבור לשני חלקים: המעמד הבורגני - השולטים בשוק, בעלי החברות והמפעלים שבשורותיהם מועסק המעמד השני, מעמד הפועלים - הפרולטריון. לפי אידיאל חזונו, מרקס קיווה שבעוד המעמד הבורגני ישקיע את כל מרצו בצבירת הון, תוך כדי דיכוי מעמד הפועלים ומתוך המצוקה ההולכת וגוברת של הפרולטריון, תגיע מהפכה כלכלית-חברתית. מרקס קיווה לכך שהדיכוי והייאוש של הפרולטריון יהיו כה רבים, עד שלא תהיה להם ברירה אלא להתאגד ולהפוך את המצב הקיים. שמתוך החושך הגדול, תגיע הגאולה. החשש הגדול ביותר שלו, היה שבעקבות הקלה בתנאי הפרולטריון והתמתנות בגישת הבורגנים, (מה שאכן קרה בסופו של דבר) המהפכה לא תצא אל הפועל. במעבר חד אל ימינו - ניתן לומר שבעקבות ועדת טרכטנברג, וגם כמובן בעקבות גורמים נוספים, המחאה החברתית דעכה, עוד לפני שהספיקה להגשים את יעדיה. נראה כאילו הוועדה הוקמה כדי להנמיך את גובה הלהבות ולהשתיק את קול הציבור במעין עזרה ראשונה. מסקנותיה אכן הוצגו, אך ברור גם לציבור וגם לעומדים בראש המחאה, שהמטרות העיקריות בשלן יצא הציבור הישראלי לרחוב, הושגו רק באופן חלקי, שלא לומר כמעט בכלל לא. אנחנו, הציבור, נשארנו בעיקר עם תקוות, ועם קוטג' שעולה קצת פחות, אבל מוכיח הרבה. ומי יודע, אולי בקיץ הבא, ניפגש שוב בכיכר המדינה.