מומחים, מזרחנים ומדינאים לא חזו את "האביב הערבי" בכלל ואת נצחונם הסוחף של "האחים המוסלמים" בתוניסיה, לוב ומצרים. זאת, למרות שהתנאים לניצחון זה הבשילו, והכתובת הייתה על הקיר.
שמונה גורמים הבטיחו ל"אחים המוסלמים" ולסלפים את הניצחון המזהיר, שאפילו הם לא חלמו עליו:
- "האחים" היו יעד לרדיפה ודיכוי חסר רחמים מצידם של ראשי הלאומיות הערבית החילונית. ג'מאל עבד אלנאצר הפגין את עויינותו כלפיהם מראשית תקופת שלטונו. הוא כינה את תפיסתם "השנאה השחורה". באוקטובר 1954 היה ניסיון להתנקש בחייו בעת שנשא נאום באלכסנדריה, אך ששת הכדורים שכוונו אליו החטיאו את המטרה.
מסע הדיכוי הגיע לשיאו ב-1966 בחיסולו של מנהיגם הרוחני של "האחים המוסלמים" - סייד קוטב. הרדיפות נמשכו בעידנו של סאדאת, ומובארק המשיך בדרכם של שני קודמיו. אלפי פעילים איסלאמיסטיים וג'יהאדיסטיים הוכנסו לבתי סוהר. החוקה המצרית אסרה על פעילות של מפלגות דתיות. אך ב-2005, בעקבות לחץ אמריקני, הותר ל"אחים" להשתתף בבחירות והם זכו ב-19 אחוזים מהקולות, ו-88 נציגים שלהם נכנסו למועצת העם. בבחירות של 2010 לא זכו להכניס למועצת העם אפילו נציג אחד. היה ברור לכולם כי הבחירות זוייפו, וכתוצאה מכך "האחים המוסלמים" צברו אהדה.
תהליך דומה התרחש בסוריה. מנהיגי מפלגמת הבעת' המרקסיסטית החילונית בסוריה רדפו וריסקו את "האחים המוסלמים". ב-1966 הפגיז המשטר את המתפללים במסגדים בעיר חלב בתפילות יום ששי. באותה שנה העלו שירותי הביטחון 800 פעילים של "האחים המוסלמים" על מטוסי טופולב המיועדים להצנחת צנחנים, ושחררו אותם מן המטוסים ללא מצנחים בשמי המדבר הסורי "אלג'זירה". עיתון "אל-חיאת" שמושבו היה בביירות, תיעד את האירוע בכתבת שער, וכשפלשו הסורים ללבנון ב-1976, הם נקמו בעורך העיתון כמאל מרוה: המיסו את ידו הימנית בחומצה גופריתית לפני שירו בו.
שיא הרדיפה היה בפברואר 1982 בהריסת העיר העתיקה בחמא והריגתם של כעשרת אלפים אזרחים. בימים אלה, במלאת 30 שנה לטבח, מעלים המורדים בסוריה את זכר הקורבנות.
גם בסוריה, כמו במצרים, רדיפת "האחים המוסלמים" הולידה תמיכה ואהדה בקרב העם, ונוצר להם דימוי של קדושים מעונים שהצדיק את מאבקם.
- תבוסות הערבים במלחמותיהם נגד ישראל החלישו את אמונתם של מרבית הערבים במשטרים החילוניים וביכולתם לנצח. לכן, הם פונים אל הדת ומקבלים עידוד והשראה מנצחונות האיסלאם במאה השביעית ובכיבושיו, שהשתרעו אז על שליש העולם - מצפון אפריקה לחופי האוקינוס האטלנטי ועד סין והקווקזים.
- העוני, רמת החיים הירודה, והנחשלות המונעים מעשרות אלפי הצעירים האקדמאים להיקלט בשוק העבודה ולפיכך - להינשא ולהקים משפחה, נוטעים בהם יאוש מן המשטרים הקיימים. כשחשוך ומדכא מסביב, העיניים נישאות אל על - אל השמיים ואל הדת - בחיפוש אחר ישועה. סיסמתם של העניים המרודים התולים תקוות באיסלאם היא: "האיסלאם הוא הפתרון".
"האחים המוסלמים" ידעו לנצל מצב זה ולצבור אהדה. הם נוהגים לחלק מזון לעניים במסגדים אחרי תפילות יום הששי וכשמתרחש אסון טבע, הם הראשונים המגישים סיוע
הומניטרי ומקדימים בכך את השלטונות. אחרי הבחירות האחרונות במצרים, שאל ערוץ "אלג'זירה" נשים כפריות לסיבת הצבעתם למען "האחים המוסלמים" והסלפים, והן השיבו: "אעטונא טעאם" - "נתנו לנו אוכל".
- תנועת "האחים המוסלמים" קיימת זה 84 שנה. הם ממוסדים ומאורגנים, ולרשותם יש כספים שקיבלו מקנאים מוסלמים עשירים במדינות המפרץ. שלטונו של מובארק אסר את פעילותם המפלגתית של "האחים המוסלמים" ואת כניסתם למועצת העם, אך התיר את פעילותם במגזרים אחרים. לכן הם השתלטו בשנות ה-70' על האיגודים המקצועיים והתבססו מחוץ לפרלמנט. בנוסף הם נמנעו משימוש באלימות ובחרו בהסברה ובשכנוע כאמצעי למשיכת אוהדים. ערב הבחירות הם גם תיקנו את המצע שלהם משנת 2007, השמיטו סעיפים שפגעו בנשים, בקופטים ומחקו סעיף שמחייב תיירים לכבד את חוקי האיסלאם. לאחר הדחתו של מובארק, הם האיצו במועצה הצבאית לקיים בחירות בהקדם האפשרי, וניצלו את ההזדמנות שהיו ערוכים להן. כך, בעוד שהליברלים ביצעו את המהפכה, "האחים המוסלמים" גנבו אותה.
- בראשית המאה ה-20 החל מאבקם של הערבים נגד האימפריה העות'מנית, ולאחר מכן - נגד הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. למרבית התנועות הלאומיות היה צביון חילוני מערבי. כמאל אתאטורק הפך מודל בחילוניותו ובהתמערבותו. המיעוטים במדינות ערב, ובמיוחד בסוריה, לבנון, עירק ומצרים, נתנו רוח גבית לתנועות הלאומיות החילוניות, וראו בהן פתרון לבעיית המיעוטים.
אלא שאחרי יובל שנים, אפשר לסכם כי תנועות אלו נכשלו בהגשמת שאיפותיהן. בתחילת דרכן הן הבטיחו שוויון, חירות, סוציאליזם ואחדות. אך הבטחותיהן לא מומשו, ובמיוחד לא ניסיונותיהן להביא לאחדות הערבית. וכגודל הציפיות - גודל האכזבות. ראשי התנועות הלאומיות ומנהיגים כמו נאצר, אסד, סדאם וקדאפי, שהחלו את דרכם כרפורמיסטים מבטיחים, ירדו לטמיון, או כפי שהערבים נוהגים להתבטא: "הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה".
המסקנה שמסיקים תושבי מדינות אלו מכשלונן של התנועות הלאומיות החילוניות היא פנייה לאיסלאם בתקווה שזה יביא את הישועה.
- החברה הערבית היא חברה מסורתית ושבטית ברובה, השונה תכלית שינוי מן החברה האירופית. אומנם קיימת בחברה הערבית שאיפה לליברליזם ומודרנה, אך ערכי הדת והמסורת מושרשים בה עמוקות ומטביעים בה את חותמם. התוצאה היא הניגוד, שכה זעק במצרים, תוניסיה ולוב בשנה החולפת, בין יוזמים ליברליים, צעירים ומודרניים שהובסו, ובין איסלאמיסטים שגרפו את הניצחון.
- כ-40 אחוז מן המצביעים במצרים לא השתתפו בבחירות, בעוד שהשתתפותם של האיסלאמיסטים הייתה מלאה, בשל הארגון וההקפדה על הבאת המצביעים לקלפי. כך קרה במצרים וגם בכווית. בחישוב מתמטי פשוט אפשר להסיק כי אילו השתתפות החילוניים הייתה מלאה כפי שהייתה אצל האיסלאמיסטים, התוצאות היו שונות והחילוניים היו זוכים ברוב של 58 אחוזים.
- אחת העובדות המפליאות בתולדות הערבים היא הצלחתם במאה השביעית, בשחר האיסלאם, לכבוש שטחים נרחבים שהשתרעו על שליש העולם הישן, ולהקים אימפריה איסלאמית רחבת ידיים, וכל זה באמצעים דלים.
הדורות החדשים לומדים את תולדות עברם המפואר וניזונים מהן. בעקבות מלחמת שלום הגליל ב-1982, נפגשתי לעתים קרובות עם הקצינים והטייסים הסוריים השבויים, במטרה לקדם חילופי שבויים. קצין מילואים סורי שבוי בדרגת סרן, שהיה סטודנט לרפואה באוניברסיטת דמשק, סיפר לי כי גם סטודנטים לרפואה חייבים ללמוד שעתיים בשבוע את תולדות בית אומייה בסוף יום הלימודים. העבר האיסלאמי משמש השראה לעתיד לבוא, כאילו הוא עתידם. הם מאמינים כי האימפריות והציוויליזציות שהוקמו בתקופת הח'ליפות של יישרי הדרך - בית אומיה ובית עבאס - ואפילו האימפריה העות'מנית, נוסדו בזכות האיסלאם.
מאז ראשיתו לפני כ-14 מאות שנה, סחף האיסלאם מאות מיליוני מאמינים. המסה העצומה של המוסלמים, 57 מדינות מוסלמיות שחלקן עשירות מאוצרות הנפט, מבססים את תפיסתם כי באיסלאם מצוייה הישועה. אמונה זו נתנה את ביטוייה בתוצאות האביב הערבי ובבחירות. אפילו בכוויית, נעדרת העוני והמצוקה, זכו המוסלמים ברוב גדול בבחירות האחרונות.
באיזו מידה יצליחו "האחים המוסלמים" להגשים את שאיפות העמים שמרדו, ולהוכיח את צדקת הסיסמה "האיסלאם הוא הפתרון" - קשה לדעת. מוחמד אלחדאד, במאמר בעיתון "אל-חיאת" (5.2.2012), מטיל ספק בכך בכותבו: "'האחים המוסלמים' שזכו בבחירות מאמצים אידיאולוגיה דתית. הם החליפו את הסיסמאות של קודמיהם החילוניים בסיסמאות דתיות: הסוציאליזם - בצדק חברתי; האחדות הערבית - בח'ליפות איסלאמית; הדמוקרטיה - בַּשוּרָה (המועצה המייעצת), הפרלמנט - בבעלי הסמכות להכריע, וכן הלאה. אם השליטים החדשים ימשיכו כך, לא יצליחו להגשים יותר ממה שהגשימו קודמיהם. הם משווקים סיסמאות שובות לב, אך ייכשלו במימושן. הם ימשיכו להעסיק את ההמונים בוויכוחי סרק, במקום להגשים את דרישות המורדים: חירות, רווחה וזכויות אדם".
גל הזעזועים הפוקד את מדינות ערב מעמיד את ישראל בפני מציאות חדשה. אכן זהו מזרח תיכון אחר, שישפיע על ישראל ישירות ובעקיפין. התקווה היא שהזרמים האיסלאמיים האוחזים בהגה השלטון ילמדו שהם מתמודדים עם מציאות קשה בתוך ארצותיהם - המצוקה, הבערות והנחשלות, שהיו הגורמים העיקריים לעלייתם לשלטון. עליהם יהיה להכיר כי התמודדות עם אתגרים אלה אינה בדיכוי עמיהם כפי שעשו קודמיהם בשלטון, וגם לא בניסיון לנתב את הזעם והאכזבה לעבר ישראל.
