הרבה אידיאולוגיות עברו את הים התיכון מאירופה אל העולם הערבי, ובכל פעם שאידיאולוגיה חדשה הגיעה, חשבו רבים כי זו תהיה ה-אידיאולוגיה, בה"א הידיעה, שתאחד, תארגן, תעצב ותכוון את מעברו של העולם הערבי אל המודרנה בסגנון האירופי. הלאומיות (נאמנות הפרט לקבוצה האתנית) שהתעוררה באירופה לאחר אביב העמים (1848) תורגמה במושגי העולם הערבי ל"קַוְמִיַה", הפטריוטיות המתבטאת בהתייחסות ובנאמנות למולדת שוערבה ל"וַטַנִיַה", הפאן-סלביזם הוליד את רעיון הפאן-ערביזם, הסוציאליזם האירופי אומץ בעולם הערבי תחת השם "בעת'", הקומוניזם יובא וזכה לשם "שֻיוּעִיָה" ואפילו רעיונות נאציים קנו להם בשנות ה-30' אחיזה בקרב כמה אינטלקטואלים ערבים מודרניים, כדוגמת אחד, מוחמד אנוור אלסאדאת, שהיה ראש התנועה הנאצית המצרית, ולימים - נשיא מצרים.
כל הרעיונות הללו ניסרו במרחב הציבורי המזרח תיכוני במאה השנים האחרונות, ומשקיפים מבחוץ, ובעיקר פקידי משרד המושבות של האימפריה הבריטית, חשבו שהמודרנה האירופית הגיעה למזרח התיכון והתנחלה בקרב אוכלוסיותיו בזכות האידיאולוגיות המודרניות שיובאו בפיהם ובעטיהם של אותם משכילים ערביים שלמדו בסורבון, אוקספורד, ייל והרוורד. על בסיס האידיאולוגיות הללו, הם קיוו, תקומנה מדינות לאום כפי שקרה באירופה, והללו תספקנה מוקד הזדהות, דבק חברתי ותודעה לאומית להמוני המזרח התיכון, שאיש לא שאל לדעתם.
אלא שהמוני המזרח התיכון נשארו ברובם הגדול נאמנים לשבט, לקבוצה האתנית, הדתית או העדתית, ודחו את כל הרעיונות שיובאו מהמערב. אבן הפינה של המזרח התיכון הייתה ונשארה תרבות השבט, זו שהאירופים חשבו שניתן יהיה לבטלה באמצעות כמה מאמרים בעיתון או נאומים ברדיו. לנאמנותם של עמי המזרח התיכון למסגרות המסורתיות נייחד את הדברים כאן.
אפגניסטן - מקור בעיותיה של מדינה אומללה זו היא העובדה שהבריטים כללו בה 11 קבוצות אתניות שונות: קירגיזים, טורקמנים נוריסטאנים, פאמירים, פשטונים, טג'יקים, הזארים, אוזבקים, איימאקים ובלוצ'ים. לקבוצות אלה יש מעט מאוד מן המשותף, שכן הם עמים שונים, הדוברים שפות שונות, ויש להם אורח חשיבה שונה, מנהגים שונים, מנהיגות שונה, מטרות שונות. גם חשוב לציין שאף קבוצה אינה נקראת "אפגנית". לאורך כל ההיסטוריה של מדינה זו, ניסו זרים להביא את הקבוצות האתניות הללו לכדי שיתוף פעולה בסיסי כלשהו, אך נוכח כישלונותיהם החוזרים ונשנים, מפליא שהעולם ממשיך להנשים גוף פוליטי מת זה, שמזמן היה צריך לפצלו לחלקיו האתניים.
עירק - מדינה אומללה זו קרועה ומפולגת לאורך ארבעה צירי שסע:
הציר האתני: יש בעירק ארבע קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים, ופרסים.
הציר השבטי: האוכלוסיה בעירק מורכבת מכ-70 שבטים, שכל אחד מהם מתפקד כאילו היה קבוצה אתנית. בני השבטים הללו אינם מתחתנים עם בנות שבט אחר, שכן אינם סומכים עליהן, ומאותה סיבה גם אינם נוטים לפתוח עסקים עם בני שבט אחר. יש לכל שבט דיאלקט משלו, ובעירק לחלק מהשבטים יש דגל והמנון משלהם, שאינם קשורים להימנון ולדגל של עירק.
הציר הדתי: יש בעירק מספר רב של דתות: מוסלמים, נוצרים, צבאאים, מנדעים, זורואסטריזם, בהאא'ים, יזידים ועוד, ואפילו כמה עשרות יהודים. המוסלמים רואים בבני דתות אחרות כופרים.
הציר העדתי, כלומר חלוקה פנים-דתית: המוסלמים מחולקים לסונים, שיעים, סלפים, סופים; לנוצרים יש כשמונה כנסיות שונות.
פלא שהמדינה הזו מדממת?
לוב - בגלל מיקומה של לוב כולה במדבר הסהארה, שבו אין כמעט מים, האוכלוסיה מפולגת לשבטים קטנים, ויש בלוב כ-140 שבטים שונים. לאחר שהצליחו לחסל את קדאפי, נלחמים עכשיו השבטים זה בזה.
ירדן - בירדן, כרבע מהאזרחים הם בדווים, ושלושה רבעים הם "פלשתינים", כלומר חקלאים ועירונים שאינם מעוניינים ואינם יכולים להפוך לבדווים, ולכן הם מנסים כיום להיפרד מהשלטון, שהוא בכלל משפחה שסילקו הסעודים מתוכם לפני 90 שנה, ולהקים עבור עצמם את "המולדת החלופית", כלומר פלשתין אחרת, נוספת על זו שהם מקווים כי תקום בין הים והירדן. זוהי הסיבה שעבדאללה
מלך ירדן מגיע לוושינגטון כל חודש - בעיקר להאיץ בברק אובמה להפעיל לחץ על ישראל כדי שזו תקים מדינה פלשתינית בעזה וביו"ש. אם תקום מדינה כזו, יוכל המלך, על-מנת לשרוד על כסאו, לסלק אליה את אזרחיו שידברו בירדן על "המולדת החלופית".
סודן - התחלקה רשמית לפני כחצי שנה לשתי מדינות: צפון סודן ודרום סודן. הצפון נשלט על-ידי ערבים מוסלמים, בעוד שמרבית האוכלוסיה בפריפריה היא נוצרים ואנימיסטים (עובדי אלילים). חבל דרפור מבקש עצמאות כבר שנים, וחבל נוסף - כורדופן - דורש להיפרד ממדינת הצפון ולהיכלל במסגרת הפריפריה.
תימן - לפני 20 שנה אוחדו שתי מדינות: רפובליקת דרום תימן, וצפון תימן. כיום מרבית ההפגנות בערי הדרום - עדן, תעז, אבּ - נערכות בדרישה לחדש את העצמאות, כלומר לחלק את המדינה על בסיס שבטי.
סוריה - עוד מדינה אומללה שיש בה כמה קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים, וכמה קבוצות דתיות: מוסלמים, נוצרים, עלאווים, דרוזים וכמה יהודים. המוסלמים מחולקים לסונים ושיעים-אסמאעילים, כמה עדות נוצריות, שאיסלאמיסטים רואים בכולם, ובעיקר בעלאווים כופרים. בעייתם של העלאווים בשלטון אינה רק בשל היותם כעשירית מתושבי סוריה אלא שבגלל היותם כופרים, מציב בפניהם האיסלאם ברירה: להישחט או להתאסלם.
בחריין - אי במפרץ הפרסי שמרבית תושביו פרסים שיעים, אך השלטון נמצא בידי מיעוט - שבט ערבי סוני שהבריטים הביאו כדי שישלוט בשיעים. במהלך השנים האחרונות - ובעיקר ב-2011 - היינו עדים להפגנות רבות המלוות בפצועים והרוגים.
הפלשתינים - עזה היא מדינה שנפרדה מרמאללה, ואני סבור כי הרומן העכשווי ביניהם לא יאריך ימים, בשל ההבדלים התרבותיים בין הבדווים של עזה ובין המשכילים של רמאללה. מדובר במנטליות אחרת. בני חברון אינם מתחתנים עם בנות שכם, ובני קלקיליה אינם מתחתנים עם בנות יריחו, בגלל השבטיות הזורמת בעורקי האנשים.
אירן - אוכלוסיית מדינה זו מורכבת מפרסים, אזרים, כורדים, בלוצ'ים, ערבים וטורקמנים, ומזמן הייתה מתפרקת אילולי הייתה דיקטטורה - חילונית בימי השאה ודתית בימי האייתוללות מאז 1978. הציבור באירן הוא ברובו המכריע חילוני לחלוטין, ורבים מבני אירן לא ביקרו מעולם במסגד. ככל שגובר הדיכוי הדתי, כך יורדת רמת הדתיות בעם וכן גם הלגיטימיות של השלטון.
טורקיה - אוכלוסיית טורקיה מורכבת מטורקים, כורדים, וערבים. הכורדים נלחמים על עצמאותם כבר שנים רבות. לאחרונה, בעקבות הטבח שעורכים העלאווים בסוריה במוסלמים, החלו מוסלמים בטורקיה לחסל עלאווים כנקמה.
ארדואן זועם מאוד על מעללי בשאר גם בשל הסיבה הזו, שכן הדבר האחרון שארדואן מסכים לו הוא חזית פנימית נוספת - בין מוסלמים ועלאווים.
מרבית מדינות האזור שלנו אפוא מורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שונות, שרבים הם הסכסוכים הנצחיים ביניהן, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שמדינות אלו כושלות. יש במזה"ת הערבי רק קבוצה אחת של מדינות יציבות: מדינות המפרץ: כווית, קטר, ושבע מדינות איחוד האמירויות, וזאת מסיבה אחת ויחידה: היות כל אחת מהן מדינת שבט אחד, המייצגת אותו ורק אותו. במדינות אלה אין בחירות למנהיג המדינה ואין גם צורך בהן, הואיל והמנהיגות היא מסורתית, מקובלת ולגיטימית.
מכל האמור לעיל עולה מסקנה אחת ברורה: אם ברצוננו להשתחרר ממספר רב ככל שאפשר של ערביי יו"ש, עלינו להקים שבע מדינות-עיר עבור הערבים ביו"ש: יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טולכרם, קלקיליה והחלק הערבי של חברון. "פתרון שמונה המדינות" - עזה ושבע ביו"ש - הוא התוכנית היחידה המבוססת על הסוציולוגיה הברורה של האזור, לא על חלומות ורודים וחסרי תוחלת על "פתרון שתי המדינות", שכבר מזמן היה צורך לבטלו, הן בשל החריגות של הצד הפלשתיני מתנאיו, ובעיקר משום שאינו מתאים לסוציולוגיה של המזה"ת. במקום להקים מדינה פלשתינית כושלת שתהיה מסוכסכת בתוך עצמה, עדיף להקים שמונה אמירויות המבוססות על שבטי הערים, בעוד שישראל שומרת לתמיד על השטח הכפרי כדי שלא יהפוך לגבעות חמאס.
השבטיות במזרח התיכון היא "הדבר האמיתי", ואוכלוסיית האזור אומללה בשל האידיאולוגיות הזרות שחדרו לתוכו. על כל פתרון להתבסס על נתון סוציולוגי זה: השבטיות והנאמנות למסגרת הדתית והעדתית המסורתית.
