מכתבה של ברוריה שרון למר איתם:
שלום לך מר איתם
ליבי ליבי לך.
כשאני שומעת וקוראת את כל הדברים שמתנהלים סביבך, אני יודעת מה עובר עליך, יותר מזה, אני יודעת מה עובר על בנך:
הפליאה - כיצד מעיזים אנשים שלא בדקו את העובדות לספר שקרים על האב ועל הבן!
העוול - כיצד מעיזים אלה שכן שיודעים את העובדות, לעשות עליהן מניפולציות כדי לשרת את מטרותיהם!
הכאב - שכל הפרשה המנופחת הזו היא עלילה על הבן כדי לנגח את האב ואת תפיסת עולמו!
התדהמה - כמה רחוקה דמותו של הבן הטוב, המוסרי, הציוני והנאמן כל כך לחבריו ולמולדתו, מהדמות הנהנתנית והאגואיסטית המצויירת בתקשורת!
כמה אני מתחברת לתגובתך בתקשורת: "לומר שבני משתמט זו נבלה גסה. מדובר בנבזות שלא הייתה כדוגמתה... מנגחים את הבן שלי כדי לפגוע בעמדותיי הפוליטיות..." אני חושבת שאתה מרגיש כאילו הציגו את בנך כמי שמסתתר במחילות אביו ומפקיר את חבריו.
לצערי, מר איתם, ניסיוני מלמד שאתה רק בתחילת הדרך.
זה יתחיל מקצין חינוך ראשי (למזלך זה כבר לא תת-אלוף אלעזר שטרן), שיכתוב "מכתב ללוחמים" ובו יתאר כיצד מתחבא הבן "במחילותיו של אבא", למען ילמדו הלוחמים את הלקח. זה ימשיך בתוכנית פוליטיקה, שבה יציג אחימאיר את נושא הדיון הבא: "קהל יקר, ועכשיו נדבר על בכירים שמאפשרים לבניהם להשתמט משירות צבאי, ומפקירים את חבריהם למות בסמטאות עזה..." אני מדמיינת את הפאנל המורכב מגנרלים ופוליטיקאים שהדברים יעלו מפיהם כהבל: "כמה חמורה התופעה" וגם "יש לעקור משורש...".
ועדיין, מר איתם, זאב שיף לא קרא לבנך בוגד, וירון לונדון לא בחר בו כ"איש השנה" המסמל את האגואיסטיות של הדור החדש. גם הרמטכ"ל, מר איתם עוד לא הודיע שבן כזה "לא ראוי לשרת בצה"ל".
ולבסוף, עדיין לא הגיע התת-אלוף שיספר על בנך שקרים, ו"דברי נבלה גסים... בנבזות שלא היתה דוגמתה", במסע שלו לראשות איזו מפלגה דתית ציונית.
אני מכירה את כל זה, מר איתם, את הכאב, את הזעם, את חוסר האונים, עברתי את הסיוט הזה עם בני עפר שרון.
לבי, לבי לבנך עמיצור!
ולך מר איתם: בבני שלי חטאת, בבנך שלך נענשת
ברוריה שרון, אמו של עפר שרון.
___________________
כתבתי מכתב גלוי לגברת שרון, ואשמח שיצית מחדש את אש הוויכוח הציבורי כי בנפשנו היא:
לברוריה שרון שלום רב,
חבר העביר אליי את מכתבך הגלוי לאפי איתם, ואני מגיב עליו בהנחה, כי מדובר במכתב שממוען לכל.
קראתי את מכתבך לאפי איתם, והזדעזעתי. לא בגלל העוול, שנעשה לאפי איתם ולבנו, אלא מתעוזתך לתפוס טרמפ על המקרה.
איני מאלה, שמאמינים לצה"ל - גם לא בקריאה שנייה. נער הייתי וגם זקנתי, וראיתי קצינים משקרים ותחקירים מזויפים, ולא אזכיר שמות... יש לי מקורותיי שלי לוודא מה אירע, ואני משתמש בהם כל אימת שאני חושד בדיווח הרשמי.
אם איני טועה, בנך לא הכחיש את הנאמר עליו, דהיינו, שבחר לא להסתער, למרות שקיבל פקודה. לכן, נמנע מחבריו חיפוי של מקלע מחלקתי, שהיה בידיו. סוף הסיפור ידוע היטב, לצערנו. אדרבא, למיטב זיכרוני, בנך אף התגאה (כנראה, עקב סיבות פוליטיות) במחדלו.
כמי שראה לא מעט אש, איני מאשים את המפחדים להסתער. לפעמים, חינוך צבאי, מנהיגות, רוח יחידה, משמעת, חברות ועוד גורמים אינם מספיק חזקים, ובקרב יש כאלה שאינם מסתערים מול האש. אני יכול להבין לוחם, שפחד הניעו להישאר בעמדתו, ולא להסתער. זה קרה וזה יקרה. לוחם כזה יצטרך לחיות כל ימי חייו עם ההרגשה, שלא הצטרף לחבריו מול האש, ואולי הם נפלו בגלל שלא הצטרף להסתערותם. איני מקנא בחייל כזה כלל.
לפי הסיפור הרשמי, שבנך לא הכחישו עד עצם היום הזה, עפר החליט, שאין טעם להסתער, ונמנע מלסייע במקלעו לחבריו. בכך, שלא ירה במקלע, אולי תרם למותם כיוון שהם הסתערו על האויב מתוך הבנה, שהמקלע המחלקתי יחפה על הסתערותם.
איך את יכולה להשוות בין מעשה עפר, בנך, שהפקיר את חבריו למותם בקרב, לבין מעשה איתם-ג'וניור?
נניח, שאיתם-ג'וניור רצה להשתמט משירות מסוכן בעזה, והעדיף לשרת כג'ובניק... האם זה דומה להפקרה בקרב של חברים, המסתערים בבטחה כיוון שהם סומכים על חברם-לנשק המקלען, שיחפה עליהם?
איני רואה שום דמיון - אפילו דאג לו אביו שישרת במחילות הקריה בתל-אביב.
וכמובן, זה לא הסיפור של איתם-ג'וניור. אדרבא איתם-ג'וניור ביקש להתקבל ליחידה מובחרת, שהסיכון בפעולתה אינו קטן מאשר שירות בעזה, ואחרי מיון קפדני אכן התקבל אליה.
לכן, הייתי מצפה ממך ומבנך להתבייש, לשתוק, לחזור להתחבא במחילותיכם, ולא לקפוץ כל אימת שנראה לכם... כיוון שדמי חבריו של עופר, שנפלו כאשר לא קיבלו חיפוי בהסתערותם מהמקלע שאחז, קוראים מהאדמה.
