על-רקע ההכרעה הצפויה של פרקליטות המדינה, האם להעמיד לדין את העיתונאי
אורי בלאו, בגין השימוש במסמכים סודיים של צה"ל, בעקבות פרשת הגניבה של החיילת
ענת קם, חובה להגיב ולומר דברים בלתי מתפשרים.
מידע סודי זה כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבינו, על-ידי פרסום בעיתון, מפקיר את בטחוננו. ישראל נתונה בסכנה מתמדת מצד אויביה ישנם סודות שאסור לחשוף אותם. מי שחושף אותם, כולל עיתונאים שאינם חסינים מעל לחוק, הוא עבריין הראוי לעונש ולא להבנה ומחילה.
השליחות העיתונאית אינה גוברת על האינטרס של הביטחון הלאומי. אין זו זכותו של כל עיתונאי להיות המפרש ולקבוע מהו סודי ומהו חוקי בעיניו.
להצדקת ההפקרות של פרסום מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל (בפרשת המבצע "
עופרת יצוקה") נעזרים העיתונאים באליבי מפוקפק של "זכות הציבור לדעת" שעלול להוביל לאיבוד לדעת. שום סניגוריה תקשורתית ומשפטית לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות ל"שליחות מצפונית" כביכול למען ובשם השלום.
ראוי להזכיר שהמרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ואהרון כהן, טענו להגנתם שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגים מצפוניים למען השלום כביכול.
