זוכרת הכרית שנקרעה
נוצות שהתפזרו בחדר ועל המיטה
ושנינו התעטשנו יחד בכזה תיאום
חשבנו שאף פעם לא נקום
"זמנים קטנים"
מילים ולחן: קובי אוז
ביצוע: "טיפקס"
לעיתים נדירות, במערכות יחסים בין בני-אדם, מתחוללים רגעי חסד שבהם שני אנשים, או יותר, מרגישים תיאום מופלא, שהם באמת בראש אחד. "כשזה קורה, הנשימה נעצרת", אומר פרופ' אורי אלון ממכון ויצמן למדע. "זה קורה לילדים שמשחקים יחד, לנגני ג'ז שמדווחים לאחר מעשה ש'המוזיקה ניגנה אותנו', אפילו לשחקני כדורגל, וגם לשחקני תיאטרון".
מה, באמת, קורה שם, בראשם של האנשים שמצויים במצב של "תיאום מופלא"? לפרופ' אלון היה רגע של "תיאום מופלא" עם ד"ר ליאור נוי, בו הבינו כיצד אפשר לחקור את התופעה החמקמקה הזאת ("איך ליצור במעבדה, באופן יזום, רגע כזה?"). שיטת מחקר מקורית הובילה אותם לממצאים שפורסמו באחרונה בכתב-העת המדעי "רשומות האקדמיה למדעים של ארה"ב" - PNAS.
הפתרון נבע מניסיונם של פרופ' אלון וד"ר נוי כשחקני תיאטרון פלייבק - תיאטרון אילתור המבוסס על סיפורים מהקהל. באימוני התיאטרון, שחקנים מבצעים תירגול "חימום" שנקרא משחק המראה. התרגיל נועד לשחרר שחקנים, ולסייע להם ליצור ביחד. גם רקדנים נוהגים לבצע אותו לפני אימון, או הופעה, במטרה להגיע למצב של "תיאום מופלא". משחק המראה מתנהל כאשר שני אנשים ניצבים זה מול זה, ואחד מהם מנסה לעקוב אחר תנועותיו של השני - ולחקות אותו באופן מדויק ככל האפשר. בתחילת התרגיל קובעים מי מחקה את מי, או, בלשון השחקנים, מי המוביל ומי המובל. לאחר זמן מה מורה הבמאי על החלפת תפקידים, ובשלב השלישי לא נקבע דבר: שני השחקנים פועלים זה מול זה, כשלא מוגדר מי מוביל ומי מובל. זה השלב שבו מתחולל לעיתים "התיאום המופלא".
פרופ' אלון וד"ר נוי החליטו לגשת לשאלה בגישה פיסיקלית קלאסית: אם מערכת מסוימת מורכבת מכדי שנוכל לחקור אותה באופן מבוקר, אפשר להשתמש במודל בעל מספר ממדים מופחת, ולנסות להקיש ממנו על המתחולל במערכת המורכבת יותר. כך, במקום מערכת (שחקני תיאטרון, למשל), הפועלת בשלושת ממדי המרחב ובמימד הזמן, הם החליטו להסתפק במערכת שתפעל במימד אחד מבין ממדי המרחב, ובמימד הזמן. לשם כך יצרו מעין לוח משחק שעליו מותקנות שתי ידיות, אשר כל אחת מהן יכולה לנוע לאורך חריץ ישר. שני החריצים מקבילים זה לזה, ושני השחקנים מניעים את הידיות כאשר אחד מהם מוביל והשני מובל, כך, עד לשלב שבו הם פועלים ללא הגדרה מראש מי מוביל ומי מובל. המדענים בחנו במתקן שחקנים בעלי ניסיון באילתור (שחקני תיאטרון, נגני ג'ז ועוד), וגם שחקנים לא מנוסים.
השחקנים המנוסים הצליחו ליצור תנועות מורכבות למדי, על-אף שלרשותם עמד רק אחד מבין ממדי המרחב. לשיא המורכבות והתיאום הם הגיעו בשלב שבו לא היה מוגדר מי המוביל ומי המובל.
המדענים מדדו במדויק את המרחק בין הידיות של שני השחקנים, את מידת התיאום ביניהם בעצירה, ועוד. כך התברר, שבשלבים שבהם מוגדר מי מוביל ומי מובל, אפשר להבחין במעין "רטט" בתדר של שניים-שלושה הרץ במהירות התנועה של השחקן המובל סביב התנועה של המוביל. לעומת זאת, כאשר אין מוביל ומובל מוגדרים, שני השחקנים יכולים להיכנס למצב בו הם מניעים את הידיות בתנועות חלקות ללא רטט, תוך "תיאום מופלא". התנועה נראית כמו שני מובילים המסכימים ביניהם על תנועה עתידית מורכבת.
לעומת זאת, בקבוצת השחקנים חסרי הניסיון גרמה אי-הגדרת מוביל ומובל לתנועה לא מתואמת והססנית. כאשר היה מוביל מוגדר, ביצועיהם השתפרו.
כבסיס להבנת תופעת התיאום פיתחו המדענים מודל מתמטי, הדומה למערכות בקרה למעקב אחר מטרה נעה. "המודל מכיל שני גורמים עיקריים", אומר פרופ' אלון, "אחד חוזה את תנועת ה'מטרה', והשני מבקר אותו - מתקן טעויות בין הרצוי למצוי. המבקר הפנימי הוא בעל קבוע קצב הגורם לרטט בתדר של שניים-שלושה הרץ. כשהפעלנו שני מודלים כאלה ששיחקו זה מול זה, שני ה'חוזים' התחברו בסוג של 'תיאום מופלא', ואילו שני המבקרים התבטלו. התוצאה בלטה לעין: התנועה של שניהם התכנסה לתנועה חלקה, מורכבת ומתואמת, ללא זכר ל'רטט' של המבקרים".
בעקבות מחקר זה קמה במכון ויצמן מעבדת תיאטרון, אשר בה עובדים ביחד מדענים ושחקנים. הכוונה היא לאפשר חקירה מדעית מבוקרת של תופעות מורכבות בהתנהגות אנושית ובמערכות יחסים בין בני-אדם, באמצעות מושגים וכלים שפותחו בעולם התיאטרון.
