40 איש נשרפו חיים בכרמל; מאות נהרגים בכבישים מדי שנה; רבים אחרים מסיימים את חייהם בתאונות עבודה, בהקמה או בפירוק של קונסטרוקציות; סגן הילה בצלאלי, זכרה לברכה. לא מכל האסונות האלה אנו מתרגשים, יש שכבר התרגלנו אליהם, אבל הצער הגדול הוא שגם מהאסונות ה"מכוננים", אלה שמרעידים כאן את אמות הסיפים, אנו לא לומדים, או לא לומדים די, מכבסים את רגשות האשם באמצעות טקסים, אותות ודוחות של מבקר המדינה, תופסים איזה שעיר לעזאזל ותולים אותו בכיכר העיר - וממשיכים הלאה בנתיב המוביל לאסון הבא. הקטל בכרמל הקטל בכרמל לא נגרם בגלל שר האוצר, וגם לא בגלל שר הפנים. שריפות היו, יש וגם תהיינה, בהן שריפות קטנות, בהן גדולות ואפילו שריפות ענק. השריפה היא רק חלק מהגורמים לקטל, ולא העיקרית שבהם. הסיבה העיקרית היא תגובות האדם והמערכת לשריפה. הידע הנדרש לתפקוד של כוחות ההצלה והביטחון בעת שריפה, ובייחוד בעת שריפת ענק, אינו ידע שנרכש בבית ספר, וגם לא בתיכון, ואפילו לא בתהליכי הכשרת קציני משטרה וטפסרי כיבוי. ידע כזה יכול להצטבר רק על בסיס ניתוח תיאורטי עמוק ויקר של תהליכי ההתגלגלות של שריפת ענק, בליווי ידע מחו"ל אשר נאסף במהלכן של שריפות כאלה. כעת, לאחר ששילמנו כבר שכר לימוד כה רב, גם לנו יש כבר ניסיון מר משל עצמנו. כל אחד שקיפד את חייו במהלך אותה שריפה ראוי לאות הכבוד הגבוה ביותר שאומה יכולה לתת, אפילו אם יש לו אחריות ישירה או עקיפה לקטל, אך אסור שהאותות האלה ישמשו כעלה תאנה לחובה החלה על המערכת בטיפול אמיתי ושורשי, בהיערכות של כוחות הביטחון בכל הרמות לאסונות המוניים מן הסוג שהיה בכרמל. ואם מדברים על אסון המוני, הרי שהקטל בכרמל הוא אסון בקנה מידה קטן, בהתחשב באיומים ובכוח האש שמכוון עלינו ויכול לרדת כאן כל רגע. אנחנו עוסקים בחלוקת אותות ובהמתנה דרוכה לאנציקלופדיה של מבקר המדינה, ולדעתי יושבים בפועל בחוסר מעש בכל הקשור להפיכת הדיסקט, בכל הקשור לניצול שכר הלימוד הענק ששולם, על-מנת ללמוד ולא על-מנת לנוח על זרי הדפנה בהמתנה דרוכה לאסון הבא, אשר ודאי יכול היה להימנע, אך ודאי יבוא. האסון בהר הרצל מותה של הילה בצלאלי היה מיותר, מאוד מיותר. הילה בצלאלי יכולה הייתה להיות הבת של כל אחד מאיתנו, שנולדה וגדלה ופרחה להיות אדם טוב התורם לחברה ונתרם ממנה, ובשל כשל אנושי-טכני הלכו חייה. כואב, מקומם, צועק לשמיים. למה? את חייה של הילה לא נחזיר, אך האם נמנע את האסון הבא? חשוב שכולנו נזכור שעל כל אסון מתוקשר בשל נסיבות מיוחדות, יש מאות אסונות בשנה, בהם נהרגים אנשים, בהם אנשים הופכים לנכים לצמיתות, שאפילו את העמוד האחרון בעיתון, משמאל למטה, לא משיגים. ואנו, במקום ללמוד משהו משכר הלימוד הענק שאנו משלמים, מטפלים בעיקר בדרגים הנמוכים ביותר, אלה שאשמתם היא מוכחת ופלילית, תוך שאנו מתעלמים משידוד מערכות הנדרש לחושכו של כל אסון. האסון בהר הרצל באור שיטת ההתקשרות של הממשלה עם ספקיה ממשלת ישראל נקשרת עם ספקים על-פי חוק, חוק חובת המכרזים. חוק חובת המכרזים נותן למחיר שמציעים המתמודדים משקל כמעט אבסולוטי. המציע את ההצעה הנמוכה ביותר ועומד בתנאי המכרז, והמחיר שלו הוא מחיר ריאלי (ולא הצגת מחיר "כאילו" על-מנת לזכות לאז לפשוט רגל) – יזכה במכרז. מדינת ישראל עושה מלאכתה קלה, מדינת ישראל זוכה בפועל לרמה המינימלית של שירותים (ובכלל זאת בטיחות), כי היא מסתכלת על המכרזים (כמעט) רק דרך החור של הגרוש. ההסתכלות דרך החור של הגרוש מכסת"חת גם את כל גורמי המקצוע, כי מעבר לתנאי הסף אין בפועל שום יתרון של ספק אשר יכול להציף אותו מעבר לאחרים כל עוד הוא יקר בגרוש מהם. וכך מוסרת אחריות מהגורמים הפוליטיים, מוסרת האחריות מהגורמים המקצועיים, ילדי האוצר מורידים את המאכלת על כל ההצעות היקרות, אין שמץ של שיקול דעת, ויאללה לאסון הבא. שיטת ההתקשרות של הממשלה הביאה אותה לשלטון וגם תיקח אותה משם מדינה ענייה עם צמיחה שלילית ועם מוקדי חשש-שחיתות מרובים מדי, ראוי שתחוקק חוקים דרקוניים, ראוי שהשלטון שלה ייקח את המושכות לידיים, יאלץ את המשק להתמקד במזעור הוצאות הממשלה ורק כך לוקחים משק נחשל ומעלים אותו על דרך המלך. אבל מי שכבר עלה על דרך המלך, חייב להפוך דיסקט - על דרך המלך לא נוסעים עם טוסטוס, הטוסטוס העלה את הממשלה, אך היא חייבת לנטוש אותו לרכוש רכב, לא רכב פאר אבל רכב. המדינה מתקשרת עם ספקיה בשיטות שהיו ראויות לתקופה בה היינו בתחתית כלכלת העולם ולא מתאימות למשק מתפתח וצומח, כי הכל רץ קדימה, ורק הממשל ושירותיו מרקיבים בשיממון של ההיסטוריה. האסון בהר הרצל היה אסון רגעי, אסון שאולי ניתן היה למנוע, אך משקרה - אפשר רק להצטער צער עמוק, ללמוד לעתיד ולהעניש את המעורבים הישירים. אך לשיטת ההתקשרות של הממשלה, יש לא רק השלכות על מידת הבטיחות של בניית קונסטרוקציות בהר הרצל, אלא יש השלכות על פרנסתן היומיומית של מאות אלפי משפחות ("עובדי קבלן"). השיטה הזו אומנם משחררת את המדינה מלהפעיל עובדים בסקטורים שונים, אך גם משחררת לכאורה את הממשלה משמירת צלם האדם שלהם. ידי הממשלה לא נוגעות במעל (עאלק). ואנשים שניטל מהם צלם אדם, הם אנשים מרירים, אנשים שלא מבינים מה חטאו. אז בהתחלה הם שותקים, אחרי כן מפגינים, בהמשך הם משתוללים, ואז הם מעיפים את הממשלה לכל הרוחות. ביבי יכול להירשם בספרי ההיסטריה של עמנו כמנהיג אשר הוציא אותנו מעבדות כלכלית לחירות כלכלית, אך הוא גם יכול להירשם ככזה שהחזירנו למקומות גרועים יותר מהיכן שמשה אותנו. הסמכויות בידיו, האחריות מוטלת על כתפיו. אנו שילמנו שכר לימוד גבוה מאוד, וממשיכים לשלם. אז בואו נלמד, בואו נלמד לשם שינוי.