התקשורת שוב השתגעה. במשך מספר ימים הודיעו ברצף במהדורות חדשות ודנו בכך שמחיר העגבנייה עלה והגיע למחיר סיטוני של 10 שקלים ולמחיר לצרכן של 17-15 שקלים = פניקה. העגבנייה העלתה לדיון הציבורי את העלייה במחירו של מוצר בסיסי וחשוב זה, כאילו היה אסון לאומי. מה קרה לה, שאלו כולם, כתרים נקשרו לסלט הישראלי ולמלכתו, דאגה רבה הובעה לחשש ממחסור, נושא חם, דרמטי, שיש רייטינג בצדו. בהגזמה נדחו הצדה בעיות אחרות, רציחות, תאונות דרכים, מפלגות חדשות, הגרעין האירני, בעיות ביטחון, כיפות ברזל, חוק טל.
לא לשכוח את חשיבות המגזר החקלאי
העגבנייה עשתה בית-ספר לכולם והראתה לאוצר ולמקבלי ההחלטות כמה חשוב הטיפול במגזר החקלאי, שמהווה בסך-הכל 2% מהאוכלוסיה, עד כמה כדאי לטפל בו ולפרגן לו, שהרי אנחנו לא רוצים להיות תלויים בהספקת מזון מעבר לים, שאינו תמיד זמין וגם אינו זול.
למספר ימים יכולנו לדמיין מה היה קורה לו היחס לחקלאים, כמו לעגבנייה, היה משתנה. מה היה קורה לו שחררו את מכסות העובדים שהחקלאות צריכה, לו הפסיקו פקידים חסרי אחריות להתעמר בחקלאים, לו הורידו את המסים המיותרים והמכבידים על פרנסתנו, לו סיפקו הון חוזר, הגנה מיבוא מתחרה מסין ומהולנד אפילו בתקופה בה יש מוצרים מקומיים בשפע, לו זכרו שאנחנו המגזר שמספק כל השנה את המזון לאוכלוסיה, ירקות, פירות, חלב, ביצים ועוד, באיכות טובה ובמחירים סבירים. זה נראה להם מובן מאליו.
המצב שונה. ההשקעות צומצמו, כמות החקלאים הולכת וקטנה, היאוש מכרסם. בכל זאת, אנחנו שבים ומקווים שגם במחירי רצפה תהיה התעניינות בתקשורת באותה מידה בה היא מתעוררת כשיש מחירים גבוהים, אבל חוששים שכך לא יהיה.
תקוותי שלפחות מקבלי החלטות ברמה של שרים יתחילו להזיז את עצמם לטובת החקלאים, החקלאות והאזרח הישראלי.
