המפרץ הפרסי סובל מחוסר איזון גיאו-פוליטי חמור: על חופו המזרחי שוכנת מדינה אחת גדולה, אירן, הפועלת על-פי אג'נדה מסודרת ועקבית, שתכליתה להגיע להגמוניה אזורית, ואילו על חופו המערבי שוכנות לא פחות מ-12 מדינות ערביות: כווית, סעודיה, בחריין, קטר, עומאן ושבע מדינות איחוד האמירויות: אבו דאבי, דוביי, פוג'יירה, רא'ס אלח'ימה, שארקה, עג'מאן ואם קיווין. לכל מדינה יש משפחת הנהגה, בעיות פנימיות משלה בעלות אופי שונה, ומכאן שהאג'נדה של כל אחת - שונה. עירק תחת שלטון סדאם הייתה משקל נגד לאירן, ומדינות המפרץ חסו בצילה. הן גם שילמו לה דמי חסות במימון חלק מן המאמץ המלחמתי של עירק בשנות המלחמה נגד אירן (1980 - 1988). מאז שנוסדו, מטרתן העליונה של מדינות המפרץ הייתה לשרוד מול שני הענקים הללו - העירקי והאירני. לאחרונה, הענק האירני השתלט על זה העירקי.
מדינות חצי האי הערבי ניסו במהלך השנים ליצור מנגנון שיאחד את האג'נדה, בעיקר הביטחונית, שלהן, ולכן, על-רקע המלחמה בין אירן ועירק, יצרו במאי 1981 את "מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ". ההישג העיקרי של מועצה זו היא הקמת כוח צבאי בשם "מגן חצי האי", שתפקידו להגן על המדינות החברות בו מפני פגיעה מבחוץ. אלא שהכוח לא הצליח להציל את כווית ב-1990 מפלישה עירקית. הפעולה המוצלחת הבולטת ביותר של כוח זה הייתה במארס 2011, עת הוטל הכוח לתוך הקלחת הפנימית באי בחריין, במטרה לייצב את שלטון המיעוט הערבי-סוני על הרוב הפרסי-שיעי שמרד בו בהשפעת "האביב הערבי" ובעידודה של אירן.
מאז שחוסל שלטון
סדאם חוסיין בשנת 2003, ומאז שהצליחה אירן בשנה האחרונה להכניס את עירק אל אזור ההשפעה שלה, חשות מדינות המפרץ כי המכבש האירני הולך ומתקרב אליהן, ומאיים על חייהם של השייח'ים, הנסיכים והמלכים של מדינות אלה. תחושתן היא כי גוברת תלותן בארה"ב במאמץ לשמור על עצמאותן ועל יכולת התמרון המדיני והכלכלי שלהן. אך המערב נראה כיום עייף ומותש לאחר כשלונותיו בעירק ובאפגניסטן, ומנהיגותו - ובעיקר זו שבבית הלבן שלקראת הבחירות - חסרת עמוד שדרה ונעדרת כל יכולת להרתיע ולעצור את הדהירה אירנית לעבר הגמוניה אזורית שתכלול את חצי האי הערבי. הנהגת מדינות אלה משוכנעת כי אם תפלוש אירן לכווית ותכבוש אותה, כפי שעשה סדאם באוגוסט 1990, העולם שוב לא ישלח את צבאותיו כדי להצילה, אלא יקריב את כווית על המזבח האירני בתקווה שהאייתוללות יסתפקו בה. הוא הדין לגבי כל מדינה אחרת.
סעודיה - היעד העיקרי של אירן
הפילוג המובנה במדינות חצי האי הערבי מוגבר לאחרונה בשל הבעיות הפנימיות של תימן: הקרע בין הצפון והדרום מעורר את השאיפה בקרב שבטי דרום-תימן לחדש את עצמאותם שאבדה לפני 22 שנה. המלחמה הבלתי מסתיימת בין ממשלת צנעא וחבל החוות'ים בצפון ופעולות אל-קאעידה (ובפרט הפיגוע בתחילת השבוע שהפיל כמאה חללים בקרב חיילי הצבא) נגד השלטון המרכזי מחלישות את החזית הפנימית של מדינה זו ומאיימות על שלמותה.
כתוצאה מכך, חוסר האיזון הגיאו-פוליטי במפרץ רק החמיר, שכן אירן היא מלוכדת, בעלת יעד ברור, כוח רב עם נכונות להשתמש בו ויכולת מוכחת לבצע את כל מה שברצונה, ללא התחשבות בקהילה הבינלאומית, ומצד שני 13 מדינות, כולל תימן, בעלות אינטרסים שונים, המתחרות זו בזו, הן בעלות בעיות פנימיות לא פשוטות ובחלק מהן יש מיעוטים שיעיים גדולים המהווים "סוס טרויאני" אירני-שיעי בתוך מדינות ערביות-סוניות.
למצב הבעייתי הזה מצטרפים גם אירועים נוספים: השתלטותה של אירן, עוד בימי השאה, על שלושה איים השייכים לאמירויות, ממשיכה להיות מוקד מתיחות; ביקור
אחמדינג'אד באחד האיים הללו לפני כחודשיים כאות לריבונות האירנית עליהם; תמרונים ימיים אירניים בחסימת מיצרי הורמוז; התבטאויות של אירן על הקשר ההיסטורי שבין אירן ובין בחריין בעלת הרוב הפרסי-שיעי ועל חובתה של בחריין לשוב לחיק האירני; טענות אירניות כלפי סעודיה על יחסה למיעוט השיעי בסעודיה המתגורר באזור הנפט, והתנהגות מתגרה של אירנים העולים לרגל לחג' במכה המעוררת מתח עדתי עם הסונים.
כל הגורמים הללו יחדיו, ובפרט חוסר האמונה שהמערב וארה"ב יסייעו להם ביום מבחן, יצרו אצל מנהיגי מדינות-המפרץ פחד גדול מפני הענק האירני המאיים להשתלט עליהם, וכיום הם חשים כי אין להם ברירה אלא לשנות את המשוואה הגיאו-פוליטית מולו. לשם כך הם חייבים ליצור בסיס משותף להתנהלותם המדינית והביטחונית, שכן הפילוג השורר בחצי האי הערבי מחליש אותם. את המהלך מובילה סעודיה, הרואה את עצמה - ובצדק רב - כמטרה העיקרית של האירנים. הסעודים יודעים היטב כי היעד העיקרי של האירנים בחצי האי הערבי הוא שתי הערים הקדושות לאיסלאם, מכה ומדינה. מאז שמשפחת אבן סעוד השתלטה על החיג'אז לפני 90 שנה, מתהדר המלך בכינוי "שומר המקומות הקדושים" כמקור ללגיטימציה איסלאמית לשלטונו. השתלטות שיעית על חצי האי תחזיר את הגלגל ההיסטורי לאמצע המאה השביעית, לימי הח'ליפות של עלי בן אַבִּי טאלבּ, הח'ליף הרביעי, שנגזלה על-ידי הסונים, ושהשיעים עד היום חולמים על שיבת ההגמוניה האיסלאמית למשפחתו.
הפעילות הסעודית למען איחוד כלשהו בחצי האי יצאה לתקשורת בינואר 2012, בעת שהתכנסה פסגת חירום של מדינות המפרץ לדון באיום האירני, בהתפתחויות "האביב הערבי" ובהשלכתן על יציבותן. בפסגה זו, שהתכנסה בריאד בירת סעודיה, קרא המלך הסעודי עבדאללה למתכנסים בזו הלשון (תוספותי בסוגריים, מ"ק): "אנו מתכנסים בצילם של אתגרים הדורשים מאיתנו להתעורר, ובזמן הכופה עלינו לאחד את השורות והמילים". המלך הזהיר את שומעיו מאיומים על בטחונן של מדינות המפרץ ויציבותן, ולמרות שלא ציין את מקור האיומים, לא היה ספק למי התכוון. הוא קרא למנהיגים, שכניו, "להתעלות (מעל הסכסוכים) אל רמת האחריות הנדרשת מהם, וכיוון שהמתכנסים הם חלק מהאומה (האיסלאמית) חובה עליהם לסייע לאחים (הסורים) כדי להצילם משפיכות הדמים (של המשטר הסורי הנתמך בידי האירנים)".
המלך עבדאללה הוסיף: "ההיסטוריה והניסיון שצברנו לימדונו לא להסתפק בתיאור מצבנו ולומר דיינו, שכן מי שיעשה כך ימצא את עצמו בסוף השיירה וילך לאיבוד. וכיוון שזה לא מקובל על איש מאיתנו, אני מבקש מכם לעבור משלב שיתוף הפעולה אל שלב של איחוד לישות אחת, שתסלק את הרע ותביא את הטוב". אין ביטוי חריף יותר מזה בלשון הדיפלומטית הערבית כדי לרמוז לאירן. העובדה ששמה המפורש של אירן לא נשמע, אינה מורידה מעוצמת הדברים. יש להניח כי מאחורי הקלעים נשמעו ביטויים אף יותר חריפים.
האשמים: מנהיגי בריטניה והישות הציונית
פחדן של מדינות המפרץ גבר בעקבות ביקורו המתגרה של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, באפריל השנה, באי אבו מוסא, אחד משלושת האיים שלטענת איחוד-האמירויות שייך לו ושאירן כבשה ב-1971 - עוד בימי השאה. אי זה נמצא בתוך מיצרי הורמוז, מול חופי אבו דאבי, והבסיס הצבאי שהקימה עליו אירן יכול לשמש כוחות אירנים שינסו לחסום את המיצרים. הביקור עורר גל תגובות מילוליות קשות באמירויות, ואירן ענתה בגל התבטאויות נגד מדינות המפרץ, שיצר מתח והשרה אווירה עכורה מאוד בין שני חלקי המפרץ. כאן ראוי להזכיר כי הערבים מכנים את המפרץ "המפרץ הערבי", בעוד שהאירנים מקפידים לכנותו "המפרץ הפרסי", ובכל פעם שמנהיג ערבי אומר "המפרץ הערבי", האירנים מתרגזים, ומזמינים את שגרירו לנזיפה.
חסין שייח' אלאיסלאם, היועץ לעניינים בינלאומיים של ראש "מג'לס אלשורא", הפרלמנט האירני, אמר כי "הכרזותיהם של ראשי האמירויות בעניין האיים במפרץ הפרסי הן חלק ממזימה ישנה שמאחוריה עומדים מנהיגי בריטניה (ששלטה על המפרץ במהלך שנות ה-60' של המאה הקודמת) והישות הציונית". האשמתן של מדינות המפרץ בציונות נועדה לסתום את פיות מתנגדיה של אירן (יש לציין שגם היטלר בזמנו נהג להאשים את מתנגדיו בשיתוף פעולה עם היהודים). האיים, לדברי שייח' אלאיסלאם, הם חלק בלתי נפרד מאדמת אירן, וביקור הנשיא באי הוא עניין טבעי. הוא גם האשים את סעודיה כי שכחה את שני האיים הסעודים, סנפיר וטיראן, הנמצאים בפתח מפרץ אילת, שישראל כבשה במלחמת ששת הימים, ועדיין שולטת בהם, לדבריו, היות שאנוור סאדאת לא דרש אותם בחזרה בשל שייכותם לסעודיה. לטענתו, הסעודים שותקים על-מנת שלא להרגיז את חבריהם בתל אביב, כמו שהם וחבריהם מהאמירויות שותקים על כיבוש יהודה ושומרון השייכים לפלשתינים, על כיבוש רמת הגולן השייכת לסורים, ועל ההשתלטות הישראלית על חוות שבעא השייכת ללבנונים.
הדובר האירני האשים את "אבו מתעב" (כינוי החיבה של עבדאללה מלך סעודיה) על תמיכתו במורדים בסוריה, ועל כך שהשייח'ים שלו מוציאים פתוות (פסקי הלכה) המחייבים את המוסלמים לצאת לג'יהאד נגד השלטון הסורי במטרה להקים בסוריה משטר סלפי ווהאבי בסגנון הסעודי. ידוע לכל כי אויבו של העולם האיסלאמי הוא ישראל, אז מדוע התקשורת של המפרץ מתעסקת עם דברים כמו ביקור אחמדינג'אד באבו מוסא, כשעליה להתרכז בישראל? דברים אלה נגד התקשורת במפרץ מכוונים בעיקר נגד ערוץ אלג'זירה המשדר מקטר, ושהביא - לדעת המשטרים בסוריה ובאירן ומנהיגות חיזבאללה בלבנון - לגל האלימות הערבי הנקרא "האביב הערבי" שנועד לשפר את מצבה של הישות הציונית באמצעות הפלת שליטי ערב.
הדובר האירני סיים את דבריו באמירה כללית, כי אירן לא תיפול למלכודת הסכסוכים האזוריים עם הערבים, והיא שומרת את כל כוחה להתמודדות עם האויב האמיתי - זה הציוני. המטרה מאחורי אמירה זו היא להרגיע את אמירויות המפרץ, כדי שאלו לא תרמנה קול צעקה כשאירן תשתלט עליהן. אלא שמנהיגיהן מכירים את שיטות ההונאה האירניות, ומודעים היטב לכך שדווקא הדיבור על הישות הציונית הוא ההוכחה שאירן רואה את מדינות המפרץ כמטרה ראשונה לזרועות התמנון שלה.
צעד זדוני במפרץ
באמצע חודש מאי, נודע כי ראש "מרכז המזרח התיכון ללימודים אסטרטגיים וחוקיים" בג'דה, גנרל ד"ר אנוור עשקי, אמר כי ועידת הפסגה של מדינות המפרץ שעתידה להתכנס בריאד תחליט על "סוג מסוים של איחוד בין סעודיה ובחריין". אמירה כזו משמעותה שסעודיה מנהלת מו"מ חשאי עם בית המלוכה הבחרייני, במטרה להכריז על איחוד שנועד להדוף את הניסיונות האירנים להשתלט על האי, ולהעניק לגיטימציה להתערבות הצבאית הסעודית נגד הרוב הפרסי-שיעי של אזרחי בחריין. איחוד יהפוך התערבות כזו ל"עניין פנימי", ולא יתיר למדינות אחרות לפעול. השמועות הללו החרידו רבים, הן בבחריין והן מחוצה לה. לאופוזיציה השיעית של בחריין איחוד כזה יהיה נשיקת מוות ועלול להרחיק את היום שבו אירן תשוב לשלוט על האי. אך גם המשפחות השולטות במדינות המפרץ האחרות אינן מעוניינות לוותר על עצמאותן ועל רכושן ולהפוך לאיבר בגוף הפוליטי הסעודי הזקן.
כל המשקיפים נזכרו באמירתו של המלך עבדאללה מדצמבר האחרון שצוטטה לעיל, והבינו כי סעודיה ובחריין אכן הסכימו להתאחד ליישות אחת. הם נזכרו כי בוועידת הפסגה הקודמת הוחלט להקים צוות חשיבה שיכלול שלושה נציגים מכל מדינה ויעסוק בדרך שבה מדינות המפרץ יכולות ליצור סוג של איחוד ביניהן. לוח הזמנים היה צפוף למדי: בפברואר אמורים היו להימסר שמות המשתתפים בצוות, ובמארס - חודש אחד בלבד לאחר מכן - אמור היה הצוות להגיש את המלצותיו.
כששמעו האירנים על רעיון האיחוד בין סעודיה ובחריין, יצאו מגדרם מרוב זעם. סוכנות הידיעות הרשמית "פארס" כינתה את הרעיון "צעד זדוני סעודי-מפרצי שנועד להעניק לגיטימציה לכיבוש בחריין", ודובר אירני אמר בראיון לבי. בי. סי. כי "אם כבר בחריין מתאחדת עם מדינה אחרת, עליה לשוב ולהתאחד עם אירן, לא עם סעודיה".
ייתכן כי הכרזתו של עשקי נועדה לשמש "בלון ניסוי" שמטרתו לראות מה תהיינה התגובות, ובהתאם להן להחליט על המשך ההתנהלות. אך ייתכן שההכרזה גם נועדה להכשיר את דעת הקהל במדינות המפרץ לשלב שבו מדינות אלו תקבלנה את ההגמוניה של "
האח הגדול" הסעודי כדי שיצילן מפני "השכן הגדול" האירני. ברבות ממדינות המפרץ יש מיעוטים שיעיים משמעותיים, שחלקם דוברי פרסית, וניסיונותיה של אירן לעורר מיעוטים אלה למרד בשלטונות הסוניים, דוגמת מה שמתרחש בבחריין, מוכרים להן היטב.
מנהיגיהן של מדינות המפרץ עוקבים בדאגה רבה אחר יחסי הכוחות המשתנים לרעתם ברמה הגלובלית, כאשר סין ורוסיה משתקות את המערב ומאפשרות לאירן לקדם במהירות את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. פחדם מתגבר כשיו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית עלול לחזור השבוע מאירן עם "הסכם" העלול להתברר כי אינו יותר מאשר גרסת 2012 של "הסכם מינכן", שהביא בשנת 1938 את נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה דאז, להכריז על "שלום בזמננו" ושהסתיים שנה לאחר מכן במרחץ הדמים שאירופה והעולם שקעו לתוכו.
מנהיגי המפרץ אינם מאמינים אפילו למילה אחת היוצאת מפי האירנים, וחוששים כי המערב ייפול שוב לתוך מלכודת ההונאה שסעיד ג'לילי טמן לו בוועידת בגדד. התמימות המערבית, לדעתם, תביא בסופו של דבר לנפילת המפרץ לרגלי האירנים, ולכן הם מנסים בימים אלה למצוא את הדרך לאיחוד עם סעודיה. בחריין היא החוליה החלשה בשרשרת המפרצית, ולכן האיחוד יתחיל בה, וככל שיעבור הזמן, והמערב יעמיק את נפילתו למלכודת האירנית, ידחוף הפחד את מדינות המפרץ אל חיקה החם של המשפחה הסעודית.
