דמוקרטיה - ופרשניה

"דמוקרטיה" פירושה שליטה באמצעות ויכוח, אבל היא יעילה רק אם אתה יכול לעצור את האנשים מלדבר" - (קלמנט אטלי) "נאמר כי דמוקרטיה היא הצורה הגרועה ביותר של משטר, חוץ מאשר כל הצורות האחרות שנוסו מעת לעת" - (וינסטון צ'רצ'יל) החלטת היועץ המשפטי לממשלה - להעמיד לדין את עיתונאי הארץ אורי בלאו, בגין החזקת ידיעות סודיות, בפרשת ענת קם, עוררה סערה זוטא בין העיתונאים, שנזעקו כמובן לעזרת עמית, בטענות של פגיעה בחופש הדיבור, פגיעה בזכות הציבור לדעת ולבסוף גם בפגיעה אנושה בדמוקרטיה. כותרות העיתונים החל מבלאו, העיתונאי הראשון בתולדות המדינה הנאשם על החזקת מסמכים לצורך עבודתו - ועד למסע ציד נגד עיתונאים - עיתון גלובס, מ-30-31.5. בעיתון מעריב, נתקלתי בדו-קרב מעניין בין העיתונאי שי גולדן הסבור ש"ויתרנו על הדמוקרטיה", לבין בן דרור ימיני, הסבור שמדובר בפוליטיקה, ובעיתונות גרועה, לפי נטיות עיתון הארץ. עיתון הארץ ניצל את החומרים הסודיים, הביטחוניים, שנמסרו לו ע"י המדליפה ענת קם, שהודתה כי היו לה מניעים פוליטיים מובהקים, כדי לנגח כהרגלו את הממשלה ואת נתניהו. הגב' קם שנגבה מסמכים סודיים ביותר נבהלה בשלב מאוחר מדי, אחרי התייעצויות עם הוריה או עורכי דין והופיעה עם גרסה מרוככת, של תמימות, חוסר הבנה, לא התכוונה לפגוע, לא התכוונה.... ולא התכוונה.... העיתונאי אורי בלאו קיבל ממנה את כל החומרים ועל כך אין עליו אשמה, שהרי כל עיתונאי היה שמח לקבל "חבילה חשובה" בחינם וקידום יפה במעמדו המקצועי. האשמה של אורי בלאו לא בפרסום חומרים בעלי אינטרס ציבורי כללי, אלא בהחזקת אותם חלקים בעלי אינטרס ביטחוני מובהק, שעלולים ויכולים לפגוע בבטחון המדינה וביטחון כוחות צה"ל שפועלים ביהודה ושומרון. אשמתו של בלאו הוא בניסיון לשקר לשב"כ, שביקש להחזיר לו כל החומרים הסודיים, והעיתונאי הנועז מהארץ, החזיר אולי 1% מכמות המסמכים הרבים שברשותו (מדובר ב-2000 מסמכים ביניהם מסווגים ביותר), ואת היתרה רצה לשמור לעצמו, לימים אפורים יותר בעיתונות ובעיתונו. אם נוסיף לכך את בריחתו מהארץ, בגיבוי ובמימון עיתון הארץ - התמונה המתקבלת אינה חמורה כל כך, כמו שכמה עיתונאים מנסים להציג. אורי בלאו עומד לדין - על החזקת חומר חסוי, מסווג הכולל ידיעות סודיות, שהיה צריך מיוזמתו, ולפי דרישת השב"כ להחזיר, מיידית ולא לנסות להערים על מערכות הביטחון. תקנון מועצת העיתונות בישראל (מיום 11.5.94 תיקונים מ-98 ומ-99), אומר בסע' 1: "עיתונות טובה, חייבת לשרת את החברה באספקת מידע וביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, באופן אמין אחראי והוגן". לדעתי, התנהגות עיתון הארץ והכתב אורי בלאו, הייתה רחוקה מדרישה זו באופן מהותי. תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (מיום 16.5.96 תיקונים מ-97, מ-99), אומר בסעיף 16: "לא יעשו עיתון ועיתונאי, שימוש פסול במידע שהגיע לידיהם עקב עבודתם". לדעתי, עיתון הארץ והכתב, עשו שימוש פסול בחומרים ויתירה מכך, ניסו להסתיר חלקים גדולים ממנו, חומרים שיכולים לפגוע ממשית בבטחון המדינה. מכאן שפעלו בחוסר אמינות ובשימוש פסול, בחומרים שהיו ברשותם. אין מחלוקת שזכות הציבור לדעת הוא עיקרון חשוב ועקרוני בעיתונות חופשית במדינה דמוקרטית, אבל מאידך, אין גם מחלוקת שיש דברים שזכות הציבור לא לדעת מיידית, אם זה מטעמים ביטחוניים, יחסים עם מדינות זרות העלולות לפגוע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, שהן גם עבירות פליליות. מכאן, שהחלטת היועץ המשפטי להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו - במקומה מוצקה ומבוססת הן על-פי הדין והן על-פי עקרונות של כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל. השימוש הלא אחראי והנבון בקלישאות השחוקות, של "פגיעה בדמוקרטיה", "מאבדים הדמוקרטיה", סוף המדינה, סכנה קיומית אם לא.... אינן במקומן ואינן מיוצגות אלא רק את דובריהן, וטוב שכך. בוויכוחים בין מתנגדי ההעמדה לדין - לבין המצדיקים - עולה שוב ושוב הטענה של "חופש הדיבור" ו"זכות הציבור לדעת", אך שוכחים את הנקודה העיקרית והיא הזכות של המדינה, לשמור על סודותיה כדי להגן על אזרחיה ובטחון המדינה. הטענה שהרבה עיתונאים, במיוחד כתבים צבאיים, נחשפים לסודות כמוסים ומתנהגים באחריות ובאיפוק, לא תופסת במידה, ועיתונאי לא אחראי או בעל דעות פוליטיות אנטי ציוניות או אנטי ממשלה מסוימת, ידליף למקורות זרים ו/או עיתונאים זרים, כי אז אין מחסום - לנזקים. לסיכום, אין בהעמדת העיתונאי בלאו לדין - משום פגיעה בדמוקרטיה ולא פגיעה בחופש העיתונות.