הודעתו בשבוע שעבר של היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, על החלטתו להעמיד לדין את עיתונאי '
הארץ'
אורי בלאו באשמה של החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך מקוממת אבל סבירה.
ענת קם גנבה מסמכים סודיים ביותר מלשכת אלוף פיקוד המרכז שבה שירתה. אוצר בלום. אין עיתונאי חוקר שלא היה מלקק אצבעות ועיניים מחומר גולמי כה מרעיש. בלאו נהנה מנתח הבשר העסיסי ביותר אשר עצם המחשבה עליו עשויה לגרום לכל עיתונאי חוקר להזיל ריר.
זכות הציבור לדעת? לא בגניבה!
ענת קם העשירה את האורניום ששימש להכנת הפצצה שהטיל זה מכבר עיתונאי הארץ אורי בלאו. למרבה המזל, לא נגרם נזק ישיר (עד כה טרם הוכחה גרימת נזק כלשהו) או עקיף מעצם העובדה כי מספר עצום של מסמכים מסווגים נגנב ממחשב הלשכה. כל בר-דעת מבין, שענת קם עשתה מעשה נפשע ואווילי. היא לא התכוונה לבגוד במדינה ואף לא לסכן - ודאי לא במודע - את ביטחונה. אבל היא עשתה מעשה חמור שעליו נענשה בחומרה מידתית.
ככל עיתונאי חוקר, גם בלאו בירך, כמשוער, על פרי עסיסי כה בשל שנפל לידיו. אבל היה עליו להבין כי החומר שהגיע לידיו אינו לגיטימי לא רק בשל ההיבט הביטחוני הסודי ביותר שהיה בו, ולו רק בשל כך שהושג בגניבה.
איש מאתנו לא יכול לברך את דייריו של בית חדש, אשר את הכסף לבנייתו השיגו במרמה, בדרכים לא כשרות, בידיעה ברורה כי מדובר בכסף גנוב.
נכון שבלאו היה "רק" השליח, אבל עליו ועל עורכיו היה להבין כי שליחותו נגועה בהיעדר לגיטימיות מכל בחינה והיבט שלה. בפרסום כתבה, אשר את חומר הגלם שלה מסר לו מקור שגנב אותו, פשוטו כמשמעו, עיתון 'הארץ' (שאני נמנה עם קוראיו ועם אוהדיו, לטעמי העיתון החשוב והטוב ביותר בארץ) חטא בשותפות במעשה שלא ייעשה, אף לא בשם אחת הזכויות היותר קדושות ומקודשות במשטר דמוקרטי - זכות הציבור לדעת.
הלקח יילמד גם אם בלאו לא ייכלא
ההכרח להגן על בטחון המדינה, ודאי להתגונן מחשש וחשד סביר ביותר של פגיעה בו, גובר על עיקרון זכות הציבור לדעת. הדאגה לביטחון והשמירה עליו היו צריכים להניע את העיתונאי הטוב ואת עורכיו המצוינים לסרב לפרסם כתבה שנכתבה על בסיס מידע שכל כולו נשאב מחומרים מסווגים שנגנבו מלשכת מפקד בכיר מאוד בצבא.
ועדיין, גם אם יש - ויש! - אמירה ברורה, רמה ומהדהדת, לכוונה להעמיד לדין את אורי בלאו, יש מקום וטעם לקוות שגם אם וכאשר יורשע, הוא לא ייכלא. הלקח יילמד והאפקט ההרתעתי יושג גם אם לא ייכלא מאחורי סורג ובריח. במקום שיש הכרח למצות את הדין עם מי ששיתף פעולה עם הפושעת, יש גם מקום להחיל את החמלה בעונש שייגזר עליו.
