"מי שאינו רואה טעם בחיים ובחיי בני אדם, זולתו, איננו אומלל בלבד, אלא ספק גדול אם הוא בכלל מוכשר לחיות". (אלברט אינשטיין)
מי שראה את הילדה שחר גרינשפן, בבית המשפט העליון ומשפחתה, תולים עיני תקווה בשופטי הבג"צ, שיתקנו את העוול המשפטי הנוראי, שנעשה במקרה הזה, לא יכול היה להישאר אדיש.
מול תמונות העבר של ילדת חן צעירה, מול מציאות אכזרית וטראגית של ילדה משותקת ללא תנועה וכמעט ללא קול - הלב נקרע והשכל, הצדק והמשפט נראו אפורים ורחוקים מהיכלי משפט ומנתיבי הצדק.
עסקת טיעון מבישה, לא אנושית, לא רגישה הזועקת לשמיים. קשה לי להבין ולהסביר, איך כשלו כל מערכות האכיפה בראיית המציאות. קשה לי להבין, איך לא תוקן העוול מיד או סמוך להתגלותו, לא ע"י הפרקליטות, לא ע"י בית המשפט ולא בשלב הערעור שנותן כלים לשינוי - אם אכן ערים לכך. זהו מקרה קלאסי/טרגי - שעונש מינימום, בעבירות מסוג זה, היה מונע את הביזיון המשפטי, הציבורי והמוסרי.
כבר היו בעבר פסקי דין, במיוחד בתעבורה, הקשורים בפגיעה בחיי אדם ממש או בפציעות קשות שהסתיימו בעונשים קלים או מגוחכים של עבודות שירות ופסילות לא ארוכות. אבל, המקרה הספציפי - עולה על כולם בעונש הקל לעומת התוצאה.
שתי נערות צעירות מלאות חיים, עומדות על אי תנועה, מחכות לחילופי הרמזור, כאשר מכונית נכנסת בהן בחוזקה, ע"י נהג שיכור, עייף, ישנוני, מטלפן, חולם (בחרו את הצירוף הנכון), מתנגש בהן, נכנס בהן וקוטע את מהלך חייהן בשניה, אחת בצורה קלה יותר ובשניה בפגיעת ראש קשה, המאפשרת לה לתקשר עם הוריה ואחיה במצמוץ עיניים.
והעונש המוטל על הנהג הדורס - עונש קשה, כבד מנשוא 1,000 שקלים קנס כעונש עיקרי עם כמה תוספות שוליות. לא שלילת רישיון לכל החיים, לא מאסר בפועל בין 5-2 שנים, ואפילו לא 6 חודשים של מאסר ממש.
לקבוע עונשי מינימום בחוק
כבר כתבתי באתר זה בעבר - כי הענישה הקלה והזילות בחיי אדם, במיוחד בעבירות תעבורה, חייבת להביא לשינוי מהותי ומרחיקת לכת, וצריך לחשוב על חקיקה בנוסח עונש מינימום. כאשר המערכת המשפטית והתביעתית, לא מבינה את העקרונות של ענישה והרתעה, יש להכניסה בכוח למערכת באמצעות עונשי מינימום הקבועים בחוק.
עסקות טיעון - הן הכרח שאסור לוותר עליהן, אבל עסקת טיעון מתבצעת, כאשר יש נימוק משכנע ראייתי, עובדתי ומעשי.
"עסקות טיעון" - הן הכרח בל יגונה ואסור לוותר עליהן, פן תקרוס המערכת והעשייה המשפטית תינזק.
עסקות טיעון - עושים ומבצעים רק כשהעונש על המעשה עומד בקריטריונים ההגיוניים והסבירים של המעשה והפסיקה התקדימית.
כאשר העובדות ברורות הראיות מלאות ומבוססות, בידי התביעה, השיקול של חיסכון בזמן שיפוטי לא רלוונטי, אלא אם הנאשם מקבל את עמדת התביעה בענישה מחמירה.
רישיון נהיגה כמו רישיון לנשק
אמרתי זאת בעבר, כתבתי זאת באתר זה כי רישיון נהיגה, נותן בידי האדם כלי נשק הרסני ופוגעני, לא פחות מאקדח. לכן ההתייחסות צריכה להיות בהתאם. לא רחמנות, לא התחשבות, אלא הרתעה וענישה פרופר - פרט למקרים חריגים. לא יתכן שחיי אדם יהיו הפקר - הזילות בחיי אדם, במיוחד בעבירות תעבורה, עוברת כל גבול של סבירות, שהרי עונשים בתאונות דרכים עם נפגעים, שמסתיימים בענישה של שלילת רישיון קצרה, עונש על תנאי או בעבודות שירות - איננו מרתיע, לא משפיע, לא מעניש דיו.
"עסקת טיעון" - שמוגשת לשופט, לא חייבת להתקבל. טעות לחשוב שבגלל פסיקת בית המשפט העליון שקבע, כי עסקות טיעון יש לכבד, אסור להפר אותם. בית המשפט יכול ורשאי, לא לקבל עסקת טיעון, אם נסיבות המקרה מצביעות על חומרה שאינה באה לידי ביטוי הולם בענישה המוסכמת.
במקרה הספציפי נעשו כל הטעויות האפשריות. המשפחה והסנגוריה, לא שותפו ולא עודכנו בפרטי העסקה. היא בוצעה, במהירות, בזלזול ובשקט. השופט/ת - יכלו בקלות לדחותה, ולא להסכים לעונש מגוחך של 1000 שקלים קנס, שלילת רישיון קצרה ועבודות שירות למען הציבור.
הנשיא גרוניס, בבג"ץ רמז שההחמרה יכולה להתבצע, במצב הנוכחי המשפטי, רק לגבי שלילת הרישיון לצמיתות. מהלך שלמעשה היה צריך להיות מלכתחילה וכיום אין לו כל ערך ממשי. שמעתי את הטיעון המגוחך של משפחת הדורס, שחייו נהרסו, לא יישן בלילות והמצפון מעיק לו. ובכן, בא לבכות - הדורס יצטרך לנסוע באוטובוס או במונית, ייקח כדורי שינה וכדורים נגד מצפון לא נקי.
ומה לגבי חיי הילדה ומשפחתה? חייה לא נהרסו, הוריה, אחיה ומה לגבי העתיד?. הפתרון היחידי של הפלונטר המשפטי - שבג"צ יחרוג מהחוק היבש, על בסיס של פגיעה בכללי הצדק הטבעי - ועל בסיס נימוק של עיוות דין יורה על קיום משפט חוזר.
