מאז דצמבר 2010, עת החל בתוניס מה שמכונה "האביב הערבי", סיסמה אחת עוברת כחוט השני בכל הזירות הערביות: "העם רוצה להפיל את המשטר". סיסמה זו נכתבה על שלטי הפגנות, על קירות בתים, על פליירים המחולקים ברחובות, ודוברים של קבוצות האופוזיציה השונות כמו גם ההמונים המפגינים זעקו אותה שוב ושוב בגרונות ניחרים כמנטרה קבועה. ניתן לומר כי סיסמה זו היא הסממן הרטורי הבולט ביותר בשיח הציבורי של העולם הערבי בשנה וחצי האחרונות. זו סימנה את מפת האירועים שהביאו לקריסת המשטרים בתוניסיה, במצרים, בלוב, בתימן וכנראה גם בסוריה, והאינטנסיביות והעוצמה של השימוש בה היו מדד לגובה הלהבות שחרכו את רגלי כסאות השלטון במדינות אלה.
ירדן הצליחה עד עתה להישאר מחוץ למעגל הבעיות. המלך עבדאללה השני ידע איך לנווט את ענייני הממלכה, כך שגלי המהפכות השוטפות את העולם הערבי עדיין לא הציפו את ממלכתו. במאמר "מולדת? לא אצלי" עסקנו בבעיה שמהווה הרוב הפלשתיני של ירדן לבית המלוכה הירדני. בשבועות האחרונים, בעיקר מאז שהסתמן ניצחון "האחים המוסלמים" במצרים, בתוניסיה ובמרוקו, עולה אל פני השטח בירדן בעיה מסוג אחר - זו של האיסלאם הפוליטי הקיצוני.
הבעיה אינה חדשה, שכן קבוצות איסלאמיות קיצוניות מלוות את ירדן מזה שנים רבות. אך בית המלוכה ידע להתמודד עמן ולרסנן באמצעות שילוב של מקל וגזר: מאסר ועינויים מצד אחד, והיתר לפעילות פוליטית וציבורית מוגבלת מצד שני. אלא שהפעילות של גורמי האופוזיציה הירדניים הושמה תמיד בתבניות מנהליות שהמדינה, כלומר בית המלוכה, קבעה, כך שהשפעתם הייתה שולית. התבנית העיקרית היא חוק הבחירות, העובר שינויים בסיסיים ותכופים, במטרה לוודא שתוצאות הבחירות "הדמוקרטיות" ייצרו תחושה של פתיחות, פלורליזם ולגיטימיות, ובו בזמן ינציחו את המצב הקיים וימנעו שינוי גדול מדי במקבילית הכוחות הפוליטיים.
בחירות בירדן היו תמיד מקור לצרות ולמתח בין השלטון ובין הגופים הפוליטיים בשל שלוש סיבות עיקריות: האחת, הציפייה הציבורית הטבעית היא כי בעקבותיהן יקום בית נבחרים ריבון, בעל סמכויות אמיתיות, אך דבר זה מעולם לא קרה, שכן בית הנבחרים אינו יכול להתנגד להחלטות המלך וּודאי שלא להסירו מכס המלוכה; סיבה אחרת היא שהבחירות אמורות לשקף את הלכי הרוח של האוכלוסיה ואת חתך הדעות הפוליטיות והגישות החברתיות והתרבותיות המצויות בה, וגם זה לא קורה. וסיבה נוספת היא שבית הנבחרים מייצג בעיקר את המגמות המסורתיות ואת האינטרסים של שבטי הבדווים שהם מיעוט באוכלוסיה, ודוחק לשוליים מגמות מודרניסטיות וקבוצות אחרות.
לפני כשבועיים קבע הפרלמנט חוק בחירות חדש שהעלה את מספר הנבחרים מ-120 ל-140 וקבע כי כל בוחר יכול להצביע בשני פתקים: אחד - לנציג של אזור הבחירה ואחד - לרשימה ארצית, שלה הוקצו 17 מושבים בלבד. המשמעות של חלוקה זו היא שימור משקלם הגדול של השבטים המקומיים, והקטנת המקום המיועד לרשימות אידיאולוגיות כלל ארציות. הגדלת מספר המושבים המיועד לנשים מ-12 ל-15 מעוררת ביקורת רבה מכל הכיוונים: המודרניסטים וארגוני הנשים דורשים יותר, ואילו האיסלאמיסטים מבקשים להקצות לנשים מספר קטן יותר. חוק הבחירות טרם נכנס לתוקף, שכן המלך עדיין לא אישר אותו, וכנראה גם לא יאשר אותו עקב ההתנגדות הציבורית.
אלא שהדבר לא הצליח להשתיק את האופוזיציה: ביום שישי האחרון נערכו הפגנות המוניות בכמה מעריה של ירדן, בדרישה להכניס שינויים חוקתיים. אלה אמורים לשקף את רצון הרחוב לאפשר לבחור פרלמנט בעל סמכויות אמיתיות ולהקים ממשלה הגונה בעלת יכולת-משילות. הפגנות אלו זרמו לרחובות לאחר תפילת יום השישי, כנראה בהשפעת הדרשות שנשאו הדרשנים. תופעה זו ראינו במצרים בינואר 2011, ובסוריה במארס ובאפריל 2011: המסגד ודרשת יום שישי הם הגפרור המדליק את חבית אבק השריפה המלאה בזעם ציבורי וברצון עממי להכניס שינויים רדיקליים בשלטון המושחת והבלתי לגיטימי. המצב הכלכלי הגרוע בירדן מוסיף שמן למדורה ומגביר את תחושת הדחיקה לשוליים של מגזרים לא מעטים.
זַכִּי בַּנִי אִרְשִיד, המפקח הכללי של תנועת "האחים המוסלמים" בירדן, אמר בהפגנה: "הגיע הזמן שגם אנו בירדן נשמח כמו שהעם המצרי שמח", ואילו עַלִי אַבּו אלסוּכַּר, ראש מועצת השורא - המועצה של "מפלגת הפעולה האיסלאמית" המייצגת את "האחים המוסלמים" - אמר לתקשורת בגלוי וללא חשש: "כמו שרצון העם המצרי ניצח, כך ינצח רצונו של העם הירדני ותתגשם שאיפתו לראות רפורמות אמיתיות. היום מהדהד קולו של האזרח הירדני בכל המחוזות, כשהוא מדגיש כי לא יקבל פתרונות חלקיים, דחייה, רמאות או מניפולציה באשר לצפיותיו לראות תיקון אמיתי של המערכת השלטונית".
המגלומניה הקטרית
המסר הוא אפוא כי כשם שבמצרים הצליח הציבור לסלק את מובארק ולהציב את נציג "האחים המוסלמים" בראש הפירמידה השלטונית, כך צריך להיות בירדן. אין מסר חמור יותר וברור יותר מזה. המעניין בהפגנה היה שגם גורמי שמאל השתתפו בה, וגם בכך המצב מזכיר את מצרים, שבה בשלב הראשון, איחדו ההפגנות את כל הגורמים שנאבקו במובארק.
סיסמאות שנשמעו בהפגנות במצרים גם הן מעניינות: אנשים כינו את הפרלמנט (מַגְ'לִס אלנֻוַּאבּ - בית הנבחרים) בכינוי הגנאי "מַגְ'לִס אלדֻוַּאבּ" - בית התולעים, ושלטים נשאו סיסמאות כמו: "החלה הספירה לאחור", "הניצחון לרצון העמים", "מזל טוב למצרים", "המושחת איפה אתה? הרפורמה תסלק אותך". "היוקר לא הגיוני", ו"המחירים על האש והאזרח חושש". המלך, בהכירו את הסכנה הטמונה בהפגנות יום שישי, בסיסמאות ובשלטים מסוג כזה, הקפיא את חוק הבחירות והחזיר אותו לבית הנבחרים במטרה להגדיל את מספר המושבים לרשימות הארציות על חשבון המקומיות, ובכך "לזרוק עצם" למפגינים.
כוחות הביטחון שליוו את ההפגנה היו לא חמושים, אך נוכחותם במדים מלאים הייתה בולטת. המסר שהם העבירו היה שכל עוד ההפגנות לא תחרוגנה מהמקובל, הן תורשינה להיערך. על-רקע זה חשוב לציין שבירדן נשמעת מזה זמן רב ביקורת נוקבת נגד האכזריות של זרועות הביטחון כלפי קבוצות של איסלאם קיצוני, המציגות את עצמן כ"סלפייה ג'יהאדייה", שמטרתן להילחם, בכוח הג'יהאד, כדי להחזיר את החברה המוסלמית אל הזמנים הטובים, הערכים הטהורים והשליטים הנכונים, שהיו לה במאה השביעית.
נער בן 16, לַיְת' אלקַלַאלְוַוה, שכנראה השתתף בהפגנה נגד השלטון בסוף השבוע שעבר, נתפס בידי זרועות הביטחון ונחקר בעינויים שכללו כיבוי סיגריות בוערות על גופו. הוא תושב העיר סַלְט שבעמק הירדן, שבה יש פעילות של "סלפייה ג'יהאדייה", וכנראה הבחור היה חבר בה. אין זה המקרה הראשון שבו מואשמים כוחות הביטחון הירדניים בעינויים: בשנים האחרונות פרסמו האו"ם ומספר ארגוני זכויות אדם בעולם דוחות על עינויים שיטתיים הננקטים בבתי כלא ירדניים נגד מתנגדים למשטר. הודאות נסחטות מהם שלא כחוק, והאחראים לעינויים אינם מובאים בדרך כלל לדין.
חשוב לציין כי גם במצרים אירע מקרה חמור מספר חודשים לפני פרוץ ההפגנות של ינואר 2011, שבו עונה למוות צעיר באלכסנדריה. האירוע הזרים לרחובות מאות אלפי מפגינים, ולדעת משקיפים, הגביר את התחושות השליליות של האוכלוסיה כלפי המשטר, שכן תמונות הבחור "לפני" ו"אחרי" הופצו באמצעי התקשורת השונים והגיעו אל ההמונים. גם בסוריה, בתחילת האירועים במארס 2011, הופצו ברשתות החברתיות תצלומים של ילדים ונערים שעברו עינויים בידי השלטון, ואלה שפכו שמן על מדורת ההפגנות.
ערוץ הטלוויזיה "אלג'זירה", ששידר את ההפגנות בירדן ביום שישי האחרון בשידור חי, סיימה את הדיווח במשפט: "העם רצה לתקן את המשטר". זה אינו אלא לשון אחרת ל"העם רוצה להפיל את המשטר". באופן כמעט גלוי זה מנצל "אלג'זירה" את המתחים הפנימיים בירדן על-מנת לנסות להבעיר גם במדינה זו את החזית הפנימית, לאחר ההצלחה הגדולה שנחל בהבערת הרחובות בתוניסיה, במצרים, בלוב, בתימן ובסוריה. המלך עבדאללה יזדקק לתבונה רבה כדי להדוף את גלי ההתנגדות ההולכים ומתגברים, הן מבפנים והן מכיוון אלג'זירה - ערוץ התקשורת הג'יהאדיסטי של אמירות קטר, ששליטיה סובלים ממגלומניה חריפה.
