איך נפל שלטונו של מובארק
"הימים האחרונים של שלטון מובארק", ספרו של עבד אלטיף אלמנאוי, ראש דסק החדשות בטלוויזיה המצרית, אזל למרות שכבר יצא לאור בארבע מהדורות. נראה כי הוא מתבסס על עובדות, ויש מה לקרוא בו.
העובדה החשובה שמציג המחבר היא כי אנשי הממשל שסבבו את מובארק השמיעו לו את מה שאהב לשמוע, למרות שהדברים היו בניגוד למה שמתרחש במציאות. השחור הפך לבן, והלבן - לשחור, וההחלטות בתחום התקשורת לא שירתו את האינטרס הכללי, אלא את רצון השליט. כולם עסקו ב"תבונת השליט", אפילו שהיה שרוי בעיוורון מדיני.
נושא נוסף שבו עוסק הספר הוא היחס שבין ההון לשלטון, המהווה פגם שלטוני עיקרי של כלל הערבים, אך לא רק שלהם. העיקרון השלישי מששת העקרונות של מהפכת הקצינים ב-1952 הוא הצלת השלטון מן ההון. אך בתחום זה דבר לא השתנה. האינטרסים של בעלי ההון התערבבו עם אלה של מוסדות השלטון. כך, בעלי ההון שלטו בממשל, חוקקו חוקים ששירתו את האינטרסים הפרטיים שלהם, ובסופו של דבר גרמו להפלת השלטון.
נתון אחר שבו עוסק אלמנאוי בספרו הוא התנגדות העם והממסד הצבאי להורשת השלטון לבנו של מובארק. ההמונים שנהרו לכיכר אלתחריר הגיעו מכל המקומות - המסגדים, הכנסיות, האוניברסיטאות ושכונות העוני - הוכחה לכך שהרצון לשינוי לא היה מונופול של קבוצה מסויימת, אלא של הכלל.
ולבסוף, המחבר, שהוא איש תקשורת, ממעיט בתפקיד שמילא בהתקוממות ערוץ הטלוויזיה הקטרי "אלג'זירה", ומקפיד להדגיש כי מדובר בבעיה פנימית בתוך מצרים, ולא בחשה בקדירה יד חיצונית.
אופטימיסט או מאחז עיניים?
במאמרו "שלטון האחים המוסלמים לאן?" ("אל-שרק אל-אווסט" 6.7.12) מנסה הסופר הלבנוני בעל המוניטין בסאם אלג'סר לשכנע את קוראיו, כי מצרים בשליטת "האחים המוסלמים" לא תהפוך לרפובליקה איסלאמית נוסח אירן. לדעתו היא גם לא תפגין עויינות כלפי המערב. על מה מתבססת ראייתו האופטימית?
"הזרמים הפוליטיים המתנגדים לשלטון 'האחים המוסלמים' הוכיחו את נוכחותם בזירה, כשהעניקו 48 אחוזים מן הקולות לאחמד שפיק. השלטון החדש יתקשה להתעלם ממציאות זו, או להימנע מהתחשבות בעמדתם של המתנגדים לשלטון 'האחים'. התחשבות כזו בכוחה של האופוזיציה ישרת את כלל מצרים.
"זאת ועוד, ארצות-הברית והקהילה הבינלאומית בכלל משלימות עם הלגיטימיות של המשטרים האיסלאמיים שבקעו מן האביב הערבי. דרישתם היחידה ממשטרים אלה היא לכבד את זכויות
האדם, השקיפות והדמוקרטיה. עד כה, אין סימנים ששלטונו של
מוחמד מורסי יהפוך את מצרים לרפובליקה איסלאמית קיצונית נוסח אירן, שתפתח במלחמה נגד המערב. הדעת נותנת כי משטרו של מורסי ישתף פעולה עם המערב.
"אחרי ככלות הכל", מסביר אלג'סר, "הגשמת שאיפותיו של העם המצרי אינה תלויה במעשיו של המשטר החדש בלבד, אלא בנכונות העם להקריב למען הקמת המדינה החדשה בעלת חברה מתקדמת".
סטטיסטיקה של מוות
סמיר עטאללה דווקא אינו כל כך אופטימי. הוא מתמקד במאמרו "עלובי החיים" ("אל-שרק אל-אווסט" 6.12) בעובדות שהן רחוקות מלעודד: "נתוני הסטטיסטיקה בעולם הערבי שונים תכלית שינוי מאלה שבמדינות אחרות. שם הסטטיסטיקה עוסקת ברמת החיים, ואילו במדינות ערב היא עוסקת בהרג, בשפיכות דמים ובמספר המתים". הוא מסתמך על הנתונים הבאים:
"מצבם הכלכלי של עמי ערב אינו טוב יותר מזה של יוון, ספרד ופורטוגל. אך בעולם הערבי אין דנים בסטטיסטיקה של העניים והרעבים ללחם. עיקר הדיון נסב על מספר הנהרגים בפעולות הדיכוי והטרור - 15 אלף הרוגים בסוריה במשך כשנה וחצי, 750 הרוגים בקרב הגמל בכיכר אלתחריר בקהיר, מאות ההרוגים והפצועים מדי יום בפעולות הטרור בעירק, 120 ילדים הרוגים בחולה ו-150 ילדים הרוגים בקובייר שבסוריה. ככה זה. הסטטיסטיקה של המובטלים והעניים מתגמדת לעומת זו של ההרוגים וגופות הילדים בתכריכים המסודרים בשורות עורפיות.
"הערבים, ככל העמים, שואפים לחיות את חיי הרווחה ולהשתחרר מהשפלות המנהיג העריץ ומחרפת הרעב. הם רוצים לקרוא סטטיסטיקה של צמיחה כלכלית וקידמה. די לסטטיסטיקה של העוני, של אסירי העוני ושל המתים".
"ימיה של מדינת היהודים קצרים"
איש הדת ד"ר צלאח אלח'אלדי צופה במאמר המופיע באתר של "האחים המוסלמים" בירדן (באדיבות ממר"י) כי ישראל, שהיא לדבריו מורסה זרה באזור, לא תאריך ימים.
"ההיסטוריה מלמדת כי האומה הישראלית הקודמת, שלפני האיסלאם, לא השלימה מאה שנה על אדמת פלשתין, כלומר (אפילו) לא חיי אדם אחד, גם אם היו בה אנשים ישרים. קץ המדינה הישראלית בה אליה לאחר מותו של נביא האל סולימאן (שלמה המלך), ומאז נפוצו היהודים בעולם עד התקופה הנוכחית שבה התקבצו - הכופרים הארורים ומעוררי הזעם - והקימו את מדינתם על אדמת פלשתין. קללת האל תרדוף את היהודים...
"ההיסטוריה מלמדת שהכיבוש של כל אומה פולשת אינו מאריך ימים. הטטארים עברו בסערה הרסנית על העולם האיסלאמי, אך הם רק חלפו ולא שהו בו לאורך זמן. כאשר הגיעו הצלבנים לפני הטטארים אל הארץ הקדושה כדי לשהות בה בקביעות, הם היו בה פחות משתי מאות שנים, ואז גירשה אותם האומה המוסלמית שהתעוררה בה רוח הג'יהאד למען האל. שתי מאות שנים בחיי אומות שקולות ל-20 שנה בחיי אדם.
"עלינו להתחקות אחר ההיסטוריה כשאנו חיים את האתגר היהודי כיום. ההיסטוריה היא עֵד מהימן. עלינו להביט אל העתיד ולא להיות שבויים במציאות הערבית העלובה, או במציאות היהודית המנופחת, הריקנית והמתנשאת. יש כמה סימנים המעידים על קוצר חיי היהודים באדמת פלשתין ואלה מתרבים. אך נדרש מוסלמי חד עין ופיקח שיבחין בהם ויפנה את תשומת לב האומה אליהם.
"בהיסטוריה יירשם כי מדינת היהודים על אדמת פלשתין מתה בילדותה והיא תדעך בעזרת האל לפני שתקום על רגליה...לוחמי הג'יהאד הגיבורים צועדים קדימה אל הניצחון בעזרת האל, ואילו היהודים בנסיגה ובתבוסה שיובילום את התהום בעזרת אללה".
מנסה להבין
ג'יהאד אלחאזן, סופר לבנוני גולה בלונדון, נפגש עם עיתונאים ישראלים בכנסים בינלאומיים, ועל רובם הוא אומר כי "יש עם מי לדבר". יחד עם זאת, אלחאזן אינו חוסך שבטו מישראל. הוא מתעב אותה בטענה שהיא כובשת א אדמות הפלשתינים. הוא גם תומך בתוכנית הגרעין האירנית, שנועדה לדבריו ליצור איזון עם ישראל.
כלפי העולם הערבי יש לו ביקורת נוקבת, והוא מטיח בו דברים קשים. במאמרו "בלי מילים" ("אל-חיאת", 16.6.12) הוא מתייחס לגורלו של הנשיא המצרי מובארק:
ג'מאל עבד אלנאצר הביא את התבוסה ב-1967, ובגללו הפסידו הערבים את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן. ובכל זאת, כשהלך לעולמו, יצאו חמישה מיליונים לוות אותו בדרכו האחרונה ולחלוק לו כבוד. ואילו נשיא אחר, שלא גרם תבוסה כזאת ולא גרם להפסד של אדמה ערבית כלשהי, וניצח חלקית במלחמה - נשפט למאסר עולם".
הבערות והדמוקרטיה
הסופר העירקי ח'אלד אלקשטיני ("אל-שרק אל-אווסט", 24.6.12) לועג לדורשים להנהיג דמוקרטיה בעולם הערבי. היות שמרבית הערבים הם אנאלפאביתים, הוא שואל כיצד יהיו אלה מסוגלים להבין את העניינים המורכבים והמסובכים של העולם הזה, להחליט בנוגע לגורל האומה, לבחור את האנשים הראויים להחזיק בהגה השלטון. או שמא, תוהה אלקשטיני, הם מצביעים למי שנותן להם דולרים ואוכל?
והוא ממשיך:
"האם יש קושי להבין למה הגענו לשפל כזה, וכל פעם שאנו במשבר, אנו מפנים אצבע מאשימה כלפי האימפריאליזם והציונות ומאשימים אותם ברקימת מזימות נגדנו.
"ואחרי ככלות הכל, אנו מצפים מן הנבערים מדעת ליטול חלק בבחירות דמוקרטיות כדי להציל אותנו. אם אנו שואפים שהאביב הערבי יצליח ושהדמוקרטיה תשגשג, עלינו לתת את הזכות לבחור רק למלומדים. אלא שצעד זה יקומם נגדנו את העולם שיטען כי זוהי הפרה של זכויות האדם".
נותר לסופר הנ"ל רק צטט את דבריו של ג'ורג' ברנרד שאו, שאמר כי דעת הרוב אינה קולעת בדרך כלל, כי החכמים הם מיעוט.
