אין דבר קל יותר מלהפוך לכתב חצר. אם אתה ריפורטר צעיר בתחילת דרכו בדסק המדיני אתה מובל נפעם ונרגש לאורך כל המסדרון עד לשכת ראש הממשלה והאיש עצמו, בכבודו ובכל הדרת משרתו, שואל אותך מה שלומך. אחר השיחה הקצרה אתה חוזר עם כוכבי הלשכה לניתוח ורשמים. אומרים לך שהוא דוקא התרשם ממך לטובה. אתה חוזר הביתה בהרגשה שהחלה ידידות נפלאה.
עכשיו אתה יכול לזרוק במסדרונות המערכת כאימרת אגב שראית אותו אתמול והוא במצב רוח טוב. המניות שלך בעלייה. אך יש ציפיה למימוש השגים. ואחר כך, אם הכל אכן כשורה, יש שם אחד, אלמוני פלמוני, שקורא לך פעם בשבוע לחדר וסוגר דלת ומראה לך חצי מברק שהגיע משגרירות מרכזית. את החצי שצריך כדי לסמן מטרה. כלומר לקזז משהו מיוקרתו של שגריר שהחליט ליישר קו עם שר החוץ דווקא ולא עם הצ'יף. או לחלופין, לקדם שגריר שהוא משלנו. הכל תלוי.
לפעמים אתה לא עומד בפיתוי. לפעמים אתה מפרסם. כי הסיפור הוא סיפור. כלומר - גם חצי מברק הוא אמת. וזה טוב למורל וטוב למשכורת וטוב לקידום בכלל.
אם אתה פרשן באמצע ושיא הקריירה זאת כבר אופרה משודרגת. זאת לא שיחה קצרה. זאת שיחת רקע שמניבה כותרת. על כותרת כזאת אפשר לחיות לא רע כמה חודשים. הקולגות הופכות ירוקות מקינאה. אתה שומע רחשים טובים לפיהם יש כאלה במעגל המתחרים שזימנו אותם למעין שימוע קצר בנוסח "למה לא היה לנו את זה". בקיצור - חגיגת אדרנלין ותענוג צרוף.
לכל זה יש כמובן מחיר. המסר העיקרי פשוט וקל להבנה: אתה טוב איתנו - אנחנו טובים איתך.
להעשיר את שפתם של נבחרי הציבור
עד כמה טוב יכול להיות הטוב? אני קורא בתדהמה שהמשנה ליועצת המשפטית של
מועצת העיתונות שיש לי כבוד להיות חבר בנשיאותה קבע כי אין פגם בכך שעיתונאי יכתוב נאומים לפוליטיקאי. במשפט מתחכם ואומלל מאד נאמר שם עוד כי אדרבא, יעשירו אנשי הרוח את המדבר הצחיח או בלשון מזכ"ל המועצה אריק בכר מפי המשנה ליועצת המשפטית של המועצה עו"ד אילן שדי "אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי הציבור להביא בפני הציבור".
מועצת העיתונות היא אולי גם מועצת אנשי רוח וכבוד כל המושכים בעט בכל כלי תקשורת במקומו מונח. אך קודם ותחילה היא אמורה להיות מועצת אנשי מקצוע. לחנך לעיתונות טובה.
מחיקת גבולות
כמובן - אפשר להיות כותב נאומים לפני ואחרי קריירה עיתונאית. נוטלים פסק זמן, חוצים קו. אפשר גם לחזור אחר כך למירוץ עם הבנה נוספת ומבפנים של תהליכי חשיבה וביצוע בצמרת השלטון.
אך כתיבת נאומים לפוליטיקאי במהלכה של קריירה עיתונאית היא מחיקת הגבול שבין עיתונאי לבין דובר. היא רמז עבה מאד לדור הצעיר בתקשורת: זה מותר. זה מוביל לרווח כפול: כשאתה בתפקיד אתה תקבל מידע מבפנים. כשאתה אחרי התפקיד או בין לבין אתה עשוי למצוא את עצמך בג'וב מרופד במעגל הסובב את השר "שלך". רק פתי יאמר לא.
זה יכול להתחיל במקומון, בקשרים "מיוחדים" עם ראש העיר ומועצתו. זה יכול להיגמר בכלי תקשורת ארצי מוביל בקשרים מניבים עם צמרת הממסד המדיני והביטחוני. לכל אורך הדרך הכלל נותר אחד: כמו בצבא - יחס גורר יחס.
ומה על התבוננות מרוחקת. קרה. לא מתפשרת. מציגה עובדות כמות שהן. את כולן? לא בבית ספרו של המשנה ליועצת המשפטית למועצה על-פי ההחלטה האחרונה. ולא בכוונת מכוון - אלא כתוצאה מכך שהתנהלות כזאת הוכשרה למהדרין על-פי היגיון
חופש העיסוק. מבחינה משפטית, ליגליסטית - סביר. מבחינת ההיגיון הפנימי של המקצוע - לא סביר. מבחינתי - אנטי עיתונות.
