עברו כמה שבועות מאז המחאה החברתית הגיעה לשיאה, כך נדמה לי, במעשהו הקיצוני של סילמן ז"ל שהצית את עצמו בכיכר. ככה התחילה המהפכה בעולם הערבי, וככה קיוו חלק מהמוחים, שיקרה כאן. זרוע נטויה וידאה שמקרה זה לא יצבור אהדה שתגרום לכיכר רבין להפוך לכיכר תחריר, והמעשה הדומה של תושב באר שבע רק יומיים אחרי, הושתק ונמחק באותה מהירות שהאש כבתה.
המעשה של סילמן הוא מעשה קיצוני ועצוב, שלא משקף כלל וכלל את מה שראשי המחאה מנסים לנכס לעצמם. ראשי המחאה החברתית של 2011 ו- 2012 לא מחו מעולם למול כאבו של סילמן, לא ייצגו אותו, ולא חשבו לייצג אותו מול הרשויות האטומות. תשאלו את עורכי הדין ויועצי התקשורת שעובדים בשירות
דפני ליף וחבריה, אם הם היו מוכנים לייצג את סילמן מול משרדי הממשלה השונים. נוח לראשי המחאה להפנות אצבע- ובצדק- למוסדות המדינה, אבל שישאלו את עצמם האם באמת הם כואבים את כאבו של סילמן או שאולי הוא רק סטטיסט/ניצב במשחק הגדול שלהם.
כתבה מרתקת עם רגב קונטס מיום 13.7.12 בידיעות, מתארת מחאה קצת פחות תמימה. הוא גייס עשרות אנשי מקצוע שייצרו אלפי סלוגנים, כרזות, קמפיינים, אירועים במדיה החברתית. ההערכות מדברות על כרבע מיליון שקל עבור אותם אנשי מקצוע. זו תמימות לחשוב שמאחורי דפני ליף וחבריה, לא עומד מנגנון משומן ומיומן, לא בהכרח פוליטי, שיודע בדיוק מה הוא רוצה.
מסכן עם תעודה
מדורים כלכליים מדווחים, שמאות דירות עומדות ריקות ובחברת "עמידר" מסבירים כי מדובר במבנים שמיועדים ל"פינוי-בינוי" או שהם ממוקמים באזורים לא מבוקשים. בארגוני הסיוע מכירים אנשים שממתינים שבע שנים בתור לדיור ציבורי. הקש ששבר את גב הגמל של סילמן היה החשש שלו שיהיה מחוסר דיור. פעיל חברתי אמיתי, אומר שכיום כדי להיות זכאי לדיור ציבורי, צריך להיות מסכן עם תעודה, או אם חד-הורית עם ילדים שמתקיימת מקצבת ביטוח לאומי. ומדובר בשיטה. הרשויות אימצו את השיטה ומפעילות אותה נגד אזרחים. מדובר בביורוקרטיה במובן הרע שלה.
בבאר שבע לדוגמה יש 61 דירות ריקות, מתוכן רק 36 ראויות לאכלוס. בדימונה 78 דירות, אך רק אחת אינה ראויה לאכלוס. במצפה רמון 42 דירות ריקות ובערד 14. ב"עמידר" אומרים כי הזכאים מסרבים לקבל את הדירות הללו ולהתאכלס בהן בגלל המיקום ביישובי פריפריה מרוחקים או בשכונות קשות. בדירות אחרות יש בעיות הנדסיות וחלקן מיועדות להריסה.
זה יפה שבעמידר יש תשובות. כי יש כאלו שממתינים לתשובה מהם כבר כמה חודשים ואין מענה.
דוחות של
מבקר המדינה והכנסת קבעו בשנים האחרונות כי למעשה, מערך הדיור הציבורי בישראל קרס. פעם, כולם גרו בדיור ציבורי. היום, הדיור הציבורי מתקשר למסכנות ועוני.
מי דואג?
2,400 זכאים ותיקים ממתינים לדירות בדיור הציבורי. בנוסף, לפי משרד הקליטה, ממתינים יותר מ-27 אלף עולים לדירות בדיור הציבורי. מראשית שנות ה-90 לא התווספו דירות חדשות למערך הדיור הציבורי. המשמעות היא שעשרות אלפים ממתינים בתור לקבלת דירה שכנראה לעולם לא יקבלו. ההערכה היא כי לפחות מאות שמבקשים מדי שנה זכאות לקבלת דירה נדחים בשל הקריטריונים הקשוחים ובנוסף נדחים אלפים שמבקשים סיוע בשכר דירה.
עובדת סוציאלית מספרת כי "המבחנים לזכאות לדירה הם יחסית גבוהים ורוב האוכלוסיה לא זכאית. אנשים מתוסכלים מזה. הם לא יכולים לשכור דירה ולא לקנות". ולא שהם לא ניסו, אבל נחשו - מי דואג לדיירי עמידר?
ב-1998 חוקקה הכנסת שני חוקים בנושא: חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי וחוק זכויות רכישה, שנותן לדיירים שהתגוררו בדירות בניהול החברות המשכנות "עמידר", "פרזות" ו"חלמיש", את הזכות לקנות את הדירות במחיר מסובסד מאוד.
באותה שנה, רק שבעה חודשים לאחר מכן החוק הוקפא על-ידי ממשלת נתניהו הראשונה מבלי שמכרו דירה אחת. ב-1999 התקבלה בתקופת ממשלת ברק החלטה שאפשרה את מכירת הדירות, אך בניגוד לחוק שקבע כי הכספים יושקעו במערך הדיור הציבורי, הדבר לא נקבע במפורש.
נכון לשנת 2011, קיימות כ-75 אלף דירות במלאי של מערך הדיור הציבורי, לעומת כ-108 אלף דירות ב-1999. אלו שמחכים ואלו שבהמתנה, צריכים לזכור את זה טוב.
