השתיקה הלא רועמת בשבועיים האחרונים שהם מנת חלקם של ראש ה
ממשלה לשעבר המגה מושחת
אהוד אולמרט, פרקליטיו הממולחים, קומץ חבריו הצבועים חסידיו השוטים וסייעניו בתקשורת אינה מקרית. מי שמאבחן מקרוב את המוח הקרימינאלי של אולמרט יודע שהמדובר הוא במהלך מתוכנן ומכוון אחרי שנסתיימה החינגה בעקבות הזיכוי המפוקפק של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים.
השלב הראשון כלל התקפה חזיתית על פרקליטות המדינה בעיקר על ראש המערכת
משה לדור על שהעזו בכלל להגיש כתב אישום נגד אולמרט מתוך כוונה זדונית להרתיעם ולאיים עליהם שלא יגישו ערעור על פסק הדין השנוי במחלוקת. הגדיל לעשות קצין המבצעים התקשורתי שלו
אמנון דנקנר המגלם באישיותו הבעייתית שילוב של רשע ותיעוב כאשר הציע ללדור לשלוח יד בנפשו. אני מכיר לא מעט אנשים שהתפלאו על שדנקנר לא עשה זאת במו ידיו בעקבות שורה של מעשי נבלה שרשם לחובתו במהלך חייו המקצועיים.
רק ד"ר אריק כרמון נשיא המכון לדמוקרטיה שהיה בעבר מבאי לשכתו של אולמרט לא יכול היה להתאפק נוכח העובדה שסגנו המוערך פרופ'
מרדכי קרמניצר מתח ביקורת פומבית חריפה על פסק הדין שזיכה את אולמרט וטען כי בערעור הקערה עשויה להתהפך. כרמון פרסם השבוע מאמר ב
הארץ תחת הכותרת המתחסדת "שחיתות כחזות הכל" שבו התעמת עם פרופ' קרמינצר ושייך אותו לקבוצת אישים וגופים הנאבקים ללא לאות בשחיתות שזכו לשם הקוד כוחות האור. לגביהם אולמרט הוא סמל הסיאוב והתיעוב.
באותה הזדמנות בירך כרמון ברכת "ברוך שפטרנו" בעקבות סיום הקדנציה של
מבקר המדינה לשעבר השופט בדימוס
מיכה לינדנשטראוס ולא בכדי. מבקר המדינה הפורש היה חוד החנית במאבקו הבלתי מתפשר בשחיתות השלטונית. אולמרט היה באופן טבעי ה"לקוח" הראשי של המבקר. (על פעילותו המבורכת לניקוי המדינה המזוהמת בשחיתות יזכה השנה לינדנשטראוס לאות המופת של אומ"ץ).
מילות הסיום של המאמר זועקות בעד עצמן: "בהפרת האיזון בין השמירה על החוק לחופש פעולה לנבחרים אין דבר העומד בחומרתו להתנהלותו של לדור ש"רוח המפקד" שהישרה מורידה את הפרקליטות מסלול תקין. "רוח המפקד" פסה מעולמה של ביקורת המדינה. כך צריך שיהיה גם במקרה של לדור. את התקינות או אי התקינות שלך אולמרט יש להשאיר למשפט הציבור"
איזו צביעות בהתגלמותה.
נראה לי שלפחות מבחינה אתית מוטב היה שנשיא המכון לדמוקרטיה שהקדיש במרוצת השנים משאבים רבים שהוענקו לו כתרומות לחקר השחיתות הציבורית לא יתייצב לימינו של אולמרט רק משום שהוא מסרב להפנים שהאיש מושחת חסר תקנה. מי יודע אולי מאמין ד"ר כרמון שאולמרט יחזור לראשות הממשלה ויספור אותו מחדש בקרב בני עדתו ממש כמו קורח.
בכל מקרה בשלב הנוכחי מעדיפים האולמרטים לנצור את האש ולהמתין לגזר הדין בסעיף שבו הורשע אולמרט בתקווה שבכך תסתיים הפרשה הנוכחית של כתבי האישום נגד אולמרט הנוכל והם יגייסו את כוחותיהם למשפט הנוסף שבו עומד אולמרט לדין על קבלת שוחד בפרשת
הולילנד. אם יתברר להם שהפרקליטות אומנם מתכוונת להגיש ערעור על הסעיפים שבהם זוכה ואולי על גזר הדין בסעיף הנוסף שבו הורשע במידה ויהיה צמחוני הם יפתחו במכת אש שנייה בכל הכלים והאמצעים הגלויים והסמויים שלרשותם.
מנוסח המסרון שהועבר בימים האחרונים בקרב בכירי הפרקליטים בשירות המדינה שממנה השתמע שקיימת נחישות להגיש את הערעור על אפו ועל חמתו של אולמרט ומרעיו ועל כך הם ראויים למלוא הערכה. הם אינם מפחדים מאולמרט ושליחיו לדבר עבירה.
שעה קלה מיד אחרי מתן פסק הדין התמוה שהכה בתדהמה את מרבית אזרחי המדינה פרסמה אומ"ץ הודעה המשקפת את עמדתה שעל פיה יש צורך להגיש ערעור להכרעת בית המשפט העליון. בהודעה נאמר: "אומ"ץ מכבדת את שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים שדנו במשפט של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אך עם כל הכבוד סבורה שההכרעה של בית המשפט הייתה בעייתית ושגויה לאור חומר הראיות שהיה בפני השופטים.
אומ"ץ פונה לפרקליטות בבקשה לערער על החלטת פסק הדין ולהביא את הפרשה להכרעתו של בית המשפט העליון". אולמרט מכיר היטב את מעשי העבריינות הסדרתיים שלו והוא יעשה הכול כדי למנוע את הערעור כפי שפעל בעבר. כל האמצעים הלא כשרים יקדשו מטרה זו.
מאחורי החזות הסחבקית המדומה שלו מסתתר אדם חסר מעצורים גם לא לעת סכנה שהינו נוטר ונוקם מהסוג הלא מצוי. יש לו רספקט רק לאלה שאינם פוחדים ממנו. בראיון ל"
גלובס" אותת אולמרט על כוונותיו, כאשר אמר בשעתו, "אסגור חשבון עם כל אלה שנהגו בי בנבזות ובזדון. אני לא ממהר, יש לי נשימה ארוכה. אני לא חייב לנהל את ההתחשבנות הזו מהיום להיום". בראיון אחר ל
מעריב אמר אולמרט שבדעתו להיפרע מ"קומץ עיתונאים בעלי יצר של הרס". דבריו של אולמרט היו מכוונים בעיקר לשני עיתונאים שלא הניחו לו לאורך השנים.
יואב יצחק ועבדכם הלא נאמן.
סיפור אישי
ברשותכם אני מבקש לספר סיפור אישי המשקף סיבוב אחד במערכה שניהלתי ועדיין מנהל כדי למנוע מאולמרט פורע החוק האובססיבי להמשיך להשחית את המדינה. בעבר הרחוק היה לי כבוד מפוקפק להיות מאוים ע"י אולמרט ואנשיו.
היה זה כאשר חשפתי ב
ידיעות אחרונות (בימים שבהם העיתון לא העניק גיבוי אוטומטי למעשי השחיתות שלו) את מעלליו לרבות העובדה שכל מאבקו בפשע המאורגן היה למראית עין. במקביל ניהלתי מערכה ציבורית באמצעות עמותה למען מינהל תקין בשם אמית"י (שקדמה לאומ"ץ) למען העמדתו לדין פלילי על עבירות פליליות שביצע.
באחד הימים פנה אלי העיתונאי גדעון רייכר הידוע ברקורד מקצועי חסר אתיקה שנימנה אז על מלחכי הפנכה של אולמרט והעביר אלי איום גלוי שאם אמשיך לעסוק באולמרט הוא יטפל בי בכל דרך אפשרית.
ביקשתי מרייכר להודיע לאדונו שהוא נתקל באדם שאינו חושש מאיומיו ומנוי וגמור עמי לא להרפות ממנו. ללא קושי יכולתי להגיש תלונה במשטרה נגד אולמרט על איומים ומעשי סחיטה. אולמרט החל אז את סידרת חקירותיו במשטרה ולמעשה הוא האיש הפוליטי הנחקר ביותר במדינה (אולמרט נחקר לאורך השנים 21 פעמים ע"י המשטרה והרשויות השונות).
אבל כמנהגי במקרים כגון אלה העליתי הילוך והנחישות שלי רק גברה בניסיון לחסום את דרכו לצמרת המדינה שלצערי לא צלחה. ואמנם, אולמרט לא היסס לפנות למוקיריו בצמרת ידיעות אחרונות והציע להם תמורות שונות ובלבד שאורחק מהעיתון. הצעתו לא נתקבלה אבל הוטל סגר חלקי על פרסומים שלי על אולמרט ורק חלק קטן הצליחו לעבור לעמודי העיתון.
לעומת זאת זיהיתי אז למגינת ליבי רפיסות וחששות מאולמרט אצל פרקליטת המדינה דאז
דורית ביניש ואצל היועץ המשפטי באותה עת
יוסף חריש שהתחמקו מלהגיש כתבי אישום נגד אולמרט. ביניש וחריש נימקו את החלטותיהם בכל מיני סיבות שונות ומשונות שרק הוכיחו כי הם פוחדים מאולמרט (התחמקותם השיטתית של ביניש וחריש מתועדת בספרי "זעקי ארץ מושחתת" שאולמרט מככב על שערו). מסתבר שגם אישים שונים בדרג הפוליטי פחדו אז מאולמרט שלא היסס לנקוט כלפיהם בשיטות מאפיונריות.
דוגמה בולטת לכך באה לידי ביטוי נבזי בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות שהליכוד הנפיק בבחירות ב-1988, באמצעות חברות קש, לשורה של אילי הון, במטרה לגייס תרומות שיסייעו לו להישאר בשלטון, אני גאה בתרומתי, יחד עם קומץ עיתונאים נוספים ועמותת "אמיתי", שפעלו במשותף להגשת כתב האישום הפלילי הראשון שהוגש נגד אולמרט - שמילא באותן בחירות תפקיד של אחד משני גזברי הליכוד לצידו של מנחם עצמון.
תחילתו של תהליך זה הייתה בחשיפת חשבוניות המס שהליכוד, בסדרת כתבות שפרסמתי בידיעות אחרונות ב-1989, והמשכו במאבק משפטי וציבורי שניהלה עמותת "אמית"י" במשך חצי תריסר שנים.
בשלביה הראשונים של הפרשה - כל הסימנים העידו על כך שבפרשת חשבוניות המס של הליכוד לא יעלה בידי אולמרט שכיהן כאחד משני גזברי מטה הבחירות של הליכוד (הגזבר השני היה מנחם עצמון) לחמוק מהעמדה לדין כפי שהצליח להיחלץ בעבר משורה של חקירות במשטרה ובמס הכנסה, בהן יוחסו לו חשדות למעשים פליליים שונים.
אלא שהפרקליטות הגישה בשלב הראשון כתב אישום רק נגד עצמון ובעלי תפקידים נוספים במטה הבחירות של הליכוד אך לא נגד אולמרט, שהיה שותף לפעילות הבלתי חוקית. כאשר שאלתי את פרקליטת המדינה, דורית ביניש מדוע לא צורף אולמרט לכתב אישום שהוגש נגד עצמון למרות שעבר עבירות זהות, היא השיבה: "היו חסרות לנו כמה ראיות נגד אולמרט כדי לצרפו לכתב האישום. אולמרט הוא מאוד מתוחכם וקשה לשים עליו יד".
לגזבר השני, עצמון, הייתה דווקא גרסה מסוג אחר: "יש לי תחושה ששר המשפטים באותה תקופה,
דן מרידור, שהוא חבר קרוב של אולמרט היה ברקע ואמר מה שאמר ודבר זה השפיע על ביניש שלא להגיש כתב אישום".
בתגובה לפנייתי אמר לי אז מרידור שלא התערב כלל בנושא ולא דיבר עם איש מפרקליטות המדינה. נניח
אך בידי הייתה עדות לכך שהוא שוחח אז עם נציב מס ההכנסה
משה גביש ורמז לו שלא כדאי להגיש המלצה לכתב אישום נגד אולמרט.
מרידור היה אחד מאלה שפחדו מפני אולמרט אז ואולי פוחדים ממנו עד היום. עצמון "נידב" לי אז מידע מאלף נוסף: "אולמרט הבהיר אז לראש הממשלה דאז,
יצחק שמיר, ולראש מטה הבחירות של הליכוד,
משה ארנס, כי אם הוא יסתבך בפרשת חשבוניות המס הוא לא יישאר לבד. אני לא יודע מה נעשה מאחורי הקלעים, אבל עובדה היא שהעניין שלו הסתדר ולא הוגש נגדו כתב אישום". מצמרר לחשוב שגם שמיר וגם ארנס חששו מאולמרט.
על-רקע הניסיונות לחלץ את אולמרט, החליטה הנהלת עמותת "אמית"י" שלא להרפות ולנהל מאבק ממושך ועקבי, שכלל, בין השאר, פניות אל ראשי המערכת המשפטית, העברת חומר מחשיד חדש לרשויות הנוגעות בדבר (המשטרה ושלטונות מס ההכנסה) והגשת שתי עתירות לבג"צ נגד היועץ המשפטי לממשלה
מיכאל בן-יאיר שהחליף את היועץ משה חריש.
מטרת המאבק שלנו הייתה למנוע מאולמרט להיות "מעל החוק", ולהביא לכך שיוגש כתב אישום נגד אולמרט - כפי שהוגשו כתבי אישום נגד המעורבים האחרים בפרשה. בג"צ דחה את בקשתו של אולמרט לדחות את העתירה שלנו, ואותת למעשה לבן-יאיר, באיחור של שמונה שנים לאחר שאולמרט ביצע את העבירות הוא הועמד לדין.
בכתב האישום החמור הואשם אולמרט בין השאר בהעלמות מס, רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, קבלת דברים במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת הצהרה כוזבת למבקר המדינה ועוד. הייתה זו למעשה הפעם הראשונה שבה הוגש נגד אולמרט כתב אישום, שיוחסו לו עבירות פליליות מסוג אלה שיוחסו, כאמור לגזבר השני של הליכוד לשעבר עצמון, שהורשע עוד קודם לכן יחד עם הנאשמים האחרים.
אולמרט לא ישב בחיבוק ידיים. הוא ידע היטב שאם יורשע בעבירה שיש עמה קלון, יקיץ הקץ על הקריירה הפוליטית שלו, וגם רישיון עריכת הדין שלו בסכנה. כדרכו של אולמרט בחול המטרה הפסולה קידשה את האמצעים החמורים.
אחד העדים שיכול היה להעיד נגד אולמרט במשפטו, ואולי לקדם את הרשעתו, היה החוקר הפרטי בני תבין שהורשע עוד קודם לכן בדין בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד וריצה תקופת מאסר.
תבין התבטא בנוכחות אנשים: "אני יכול להביא להרשעתו של אולמרט".
אבל תבין לא העיד נגד אולמרט. באופן מסתורי הוא קיבל אחרי שחרורו מהכלא עבודות בשירות הסתדרות העובדים הלאומית ובית"ר ירושלים. והוא שתק. גם עצמון נמנע מלפרט את חלקו המלא והמרשיע של אולמרט בפרשה. היה מי שהציע לו להימנע מכך, מחשש שהדבר יפגע בערעור שהוא הגיש לעליון. עד היום הוא מצטער שהתפתה לעצת אחיתופל זו.
נאשם נוסף, יונה פלד, מסר משום מה "עדות צמחונית" נגד אולמרט, להפתעת התביעה. מאוחר יותר נודע שאולמרט פעל כנראה מאחורי הקלעים כדי שאיש העסקים דודי אפל, שנדון באחרונה לתקופות מאסר בת 4.5 שנים יממן את הקנס שהוטל עליו ע"י בית המשפט.
התביעה ביקשה להרשיע את אולמרט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בנימוק שאולמרט החטיא תאגידים רבים וסיבך אותם בפלילים כדי להשיג את מטרתו, במקביל ערער אולמרט את אימון הציבור בניקיון ובהגינות מערכת הבחירות.
אבל שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
עודד מודריק, סבר אחרת, ובשל העדר עדויות חותכות זיכה את אולמרט בפסק דין שעורר מחלוקת ציבורית והרמת גבות אצל משפטנים בכירים שלא הבינו מדוע נעשתה אפליה בין שני הגזברים.
לאולמרט הייתה סיבה טובה להיות מרוצה מהזיכוי. הוא הפך את עצמו, בכישרונו המניפולטיבי, לקורבן של המערכת המשפטית, שפעלה לטענתו משיקולים פוליטיים כפי שהוא נוהג כיום כלפי הפרקליטות ומייחס זאת לסיבות אחרות.
המטרה של אולמרט היא לעבור את המכשלות המשפטיות שעוד נותרו לו ולחזור לכס ראש הממשלה למרות שהוא מכחיש זאת. עד כמה שישמע הדבר מוזר גם ראש הממשלה
בנימין נתניהו חושש מאוד מאולמרט ועשוי לנקוט בחודשים הקרובים בפעולות בלימה שונות אבל הוא יעשה זאת ברכות ובעדינות לא ראש בראש.
לראשונה נחשפתי לעובדה זו בשנות השמונים כאשר ביבי כיהן עדיין כנציג ישראל באו"מ. בפגישה שהייתה לנו אז בניו-יורק הצגתי בפניו את ספרי הביוגראפי על
דוד לוי, ביבי הבהיר לי אז שאויבו הפוליטי המסוכן ביותר הא אולמרט. זו הייתה הסיבה מדוע נתניהו נמנע כאשר כיהן כראש האופוזיציה מלתקוף את ראש הממשלה אולמרט על מעשי השחיתות שלו. אולמרט כדרכו גמל לו רעה תחת טובה ומתח בהזדמנויות שונות ביקורת נוקבת על תפקודו של נתניהו כראש ממשלה.
בעקבות פסק הדין האחרון במשפטו של אולמרט פנתה אומ"ץ אל מנהל רשות המיסים
דורון ארבלי בבקשה לחקור אם אולמרט עבר עבירות מס בקבלת מעטפות של מאות אלפי דולר במזומן שהוא קיבל מטלנסקי. במקביל פנינו לפרקליטות בבקשה לזרז את הגשת כתב האישום נגד אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים במשרדים שבהם שימש כשר.
צחי הנגבי הועמד והורשע בדין באותן עבירות. אגב, משיחות שהיו לי בעבר עם הנגבי התרשמתי שגם הוא חושש מפני אולמרט.
תנועת אומ"ץ לא חששה מעולם מאולמרט ואין בדעתה להרפות ממנו עד שייתן את הדין על אותן עבירות שביצע לאורך השנים ונחשפו באיחור שלגביהן אין עדיין התיישנות. על העבירות הרבות האחרות שביצע והן סמויות עדיין מהעין והוא יכול ליהנות מהספק, אנחנו יכולים רק להתענות.
