רבע מאה עברה מאז שזוהר ארגוב תלה את עצמו בתא מעצר בתחנת המשטרה של ראשון לציון. רבע מאה שבה האמיתות נופחו והפכו למיתוסים. רבע מאה שבה מדי פעם סיפורו עולה לכותרות, בהקשר כזה או אחר, והמספר מתיימר להביא את הסיפור האמיתי. לחשוף. לגלות. לפצח את התעלומה הזו שנקראת זוהר ארגוב.
נראה שכל הניסיונות הללו הרחיקו את האמת לנקודה בלתי מושגת, והפכו את המיתוסים לחזות הכל. זוהר ארגוב היה ונשאר המלך, קורבן של סמים קשים וסיפור חיים לא קל, נעים זמירות ישראל שאבד בדרך. הרומנטיזציה שנעשית לסיפור לא מאפשרת לגעת באמת. עם הרקע הזה, ניגשה טליה פלד-קינן ליצור סרט על אשתו של המלך, ברכה, ועל הנסיך - גילי.
ההבטחה הייתה לגלות את הסודות של משפחת ארגוב, לדבר על מה שלא דובר בו מעולם. אבל מהר מאוד מתגלה ששוב לועסים את אותו המסטיק הישן. שוב מדובר במאבק חסר הסיכוי של גילי לחיות חיים נורמטיביים, שוב מדובר על "האנשים הרעים" שהרסו לזוהר את החיים, שוב מדובר ברגשי האשמה של גילי על הניתוק מאביו דווקא לפני מותו. את כל זה ידענו, איפה הסודות האמיתיים?
צוות "פנים אמיתיות" לא מזכיר אפילו ברמז את היותו של זוהר עבריין מין מורשע. הנושא הזה טואטא היטב מתחת לשטיח עד היום, וכנראה שקרוביו לא מוכנים לדון בו. אולי זה מפני שבאגדה על בית ארגוב, הגיבורים הם קורבנות ולא מקרבנים? ההידרדרות לסמים לא הייתה מבחירה, הרס התא המשפחתי היה לטובת הילדים, ההתאבדות הייתה בגלל הסמים. המלך לא רצה להתלכלך, אלה האחרים שליכלכו אותו.
הרצון להשוות את הסיפור של גילי לסיפור של זוהר הוא המניע של הסרט. שניהם התברכו בקול פעמונים, שניהם נפלו לשימוש בסמים קשים, שניהם התרחקו (בנסיבות אחרות אמנם) מבנם. אפילו הסיפור של גילי על החיים ברחובות במהלך חורפים קשים של שימוש בסמים, מזכיר את הראיון המפורסם של זוהר אצל מני פאר, בו הוא מספר על חוויותיו כנרקומן.
ההשוואה הבלתי פוסקת הזו, שבחלקה הלא מבוטל מגיעה מהתקשורת, אחראית באופן ישיר על ההתדרדרות של גילי. החיים שלו בצל אביו, שרק הולך וגדל עם השנים, הפכו אותם לסיוט מתמשך. מה שנראה כמו ההישג המשמעותי היחידי של הסרט, הוא העובדה שגילי נראה כמי שמשתף פעולה מרצון עם ההשוואה הזו. הוא חוזר כמה פעמים על המילים "זה בדם, זה בגנים", כאילו מדובר בגזירת גורל שלא ניתנת לשינוי או לתיקון.
אחרי שעה של ראיונות ושיחות, אנחנו לא יודעים יותר על משפחת ארגוב. הסרט פורט על נימי הרגש עם סיפורי הילדות של גילי, אבל לא חושף שום פרט חדש באמת. אולי כי את הכל כבר ידענו, ואולי כי הכל היה למעשה קרוב מאוד לפני השטח כל הזמן. טליה פלד-קינן הציפה רק את זה. שוב.
